הכל התחיל בקליק

אמרו לי " הזמן יעשה את שלו"
ככל שזה ירחק מימך כך זה פחות יאטום אותך.
אמרו לי שעם השנים הכאב מתכהה ויהיה יותר קל לעבד הכל ולעבור בקלות.
הם לא צדקו
ואני מרגישה שקורה בדיוק ההפך.
כל שנה שחולפת מחדדת בי יותר את עוצמות הכאב והגעגועים.
ככל שהזמן עובר אני נקרעת בתוכי, איך לא שמעתי לתחנונים של כולם.
כל שנה אני יותר ויותר מבינה את מה שאמרו לי באותו רגע " אם לא תכנסי עכשיו לראות אותה,
ככה איך שהיא כרגע, לבושה יפה, בלי מכשירים הסובבים אותה, את תתחרטי על זה כל חייך.
תכנסי לרגע, רק להפרד מימנה..."
אמרו וצדקו.
ישבתי במיסדרון בית החולים מאובנת.
לא בכיתי, לא צרחתי.
לא התבוננתי
רק שמעתי את הרופא אומר: אלו היו רגעי חייה האחרונים, אני מצטער.

בית הקברות בפאתי העיר
שורות שורות של מצבות דוממות
מספר עצים ירוקים שמנסים להחיות את האוירה
שקט מתוח באויר.
הכל שיגרתי למדי
צעידה בין שבילי הקברים מובילה לקצה המזרחי
שם מתערערת השיגרה
חלקת הילדים
בפאתי החלקה, שטח אדמה ובה טמונים בצפיפות חצאי עיגולי בטון עם מספרים
כל מספר מייצג נפל הריוני או עובר שנפטר
זה מה שנשאר ממנו
מספר חרוט על בטון
בהמשך
עשרות קברים זעירים של פרחים קטנים שחייהם נקטפו בעיבם.
מצמרר לראות את המצבות שתמונת הילד חקוקה עליהן.
מצבות אחרות מקושטות בצעצועים, כי הוא היה בסך הכל ילד קטן.
הרבה מצבות מקושטות בצמחיה או באגרטלים עם פרחים מפלסטיק,
על מצבה אחת ראיתי זר של יום הולדת כי לפני כמה ימים חגגו לקטן הטמון שם את יום הולדתו.
הכל כדי להשרות בחלקה קצת יותר צבעוניות
לתת למקום קצת יותר חיים...
הם בסך הכל ילדים
וילדים לא אוהבים להיות טמונים סתם כך בקדרות של בית הקברות.
המצבה של ביתי נמצאת באמצע החלקה, בקצה השורה.
מצבה מלבנית מעוטרת באבנים ירושלמיות.
אין מסביבה צמחיה וגם לא אגרטל פרחים.
רק כיתובית מרגשת המספרת סיפור חייה של מלאכית שזכיתי בה לאחר טיפולי פוריות קשים
והוסיפה לי המון אור בחצי השנה שהיתה איתי.
הבאתי בקבוק מים, ניקיתי את המצבה הברקתי אותה, כי זה מגיע למלאכית כמוה להיות טמונה במצבה בוהקת.
הדלקתי נר זיכרון, דיברתי איתה, ביקשתי שתהיה גאה באחיה הקצין שעומד מולה לבוש מדים.
והכי חשוב אמרתי לה
שהשנים שעוברות לא מכעות את הזיכרונות ולא מוחקות את החיוך המתוק שידעה לתת תמיד.
החיים ממשיכים גם בזכות אותו חיוך נצחי שנשאר חקוק על פניה גם רגע לאחר שנפחה נשמתה.

יום הזיכרון
ביתי זיכרונה לברכה
היתה מתוקה קטנה.