הכל התחיל בקליק

שעת צהריים.
כולם מגיעים לשעתיים חזרות.
אין איחורים, אין אוכל אין רשלנות.
משמעת ברזל. המזלזל עף!
מי ירצה לעוף מנבחרת הייצוג שרבים מתדפקים על דלתותיה.
אני מגיעה תוך כדי נגיסות אחרונות מהתפוח (עזרה ראשונה לרעב).
מתחילים לעבוד, הפקת חנוכה באופק.
נועלים את דלת האולם (אין זמן להפרעות)
המערכה הראשונה עולה על הבמה...
דפיקות רועמות.
מה קורה, אני רוטנת לעצמי בשקט, הרי כולם יודעים שכשיש חזרות אסור להפריע!
החלטתי להתעלם.
הדפיקות ממשיכות והפעם מלוות בקול רועם, "אני אחכה כאן עוד הרבה...?"
אוהוו
זה הבוס!
לגמרי לא מתאים לו להגיע ככה פתאום לחזרות.
בליבי אני צופה צרות (חתיכת פאסימית שכמותך את תמיד רואה שחורות)
אחד התלמידים מיהר לפתוח את הדלת.
ניסיתי להשרות על פני הבעת שמחה לראותו ( לא קל)
" אני רוצה את כולכם על הריצפה כאן לידי"
ממממ.... רגע, מה. הוא מצפה שגם אני אשב איתם על הריצפה?
בעצם מה איכפת לי, מה רע בריצפה?
התיישבתי בקוטר המעגל.
"לא מנגינה בואי הנה אני רוצה אותך לידי"
מכירים את קנובלר מהסידרה "החיים זה לא הכל"? בחיי שהוא קצת מזכיר אותו.
(אבל דיר בלאק אל תגידו לו שאמרתי את זה).
"חבר'ה" (סליחה, שמעתי טוב הוא קרא לנו חבר'ה? מה עובר עליו היום)
" עשינו את זה! התורמים רוצים שנופיע בקהילה שלהם.
הם התלהבו מההופעה של "היהדות בשיא האופנה", שראו בתקופת החגים
ומממנים כרטיסים להופיע אצלהם באנגליה, שתי הופעות.
בלונדון ובלידס.
ההופעות של חנוכה מבוטלות.
יש לכם מספיק עבודה להצליח עם ההופעה ההיא.
מנגינה כנסי אלי מחר נשב על כל הפרטים.
חבר'ה (שוב הוא מסתחבק איתנו יש לו מצב רוח היום)
אני סומך עליכם תייצגו אותנו בכבוד....."
החזרות תמו עוד לפני שהחלו
מצאתי את עצמי באמצע המעגל כשהם רוקדים בלהט מסביבי.
אחד רצה אפילו להרים אותי.
עד כאן!
אם חשבתי שמחכה לנו הרבה עבודה לקראת חנוכה,
עכשיו אני מבינה שמחכה לנו קריעת תחת
אבל ידוע בעולם הבדסמ
שאחרי קריעת תחת רצינית יש אפטר קייר מדהים.
גם לנו יהיה
אינשאלללה.....