מעניין איך נראה המזנון בסלון ביתכם מה הנחתם בו? קישוטים, מכשירי חשמל, ספרים?
אצלי בבית יש מזנון בצבע עץ בהיר ועליו פזורים פסלי חיות מגולפים מעץ וגם כמה עציצים קטנים שמוסיפים לאוירה אקזוטית משהו.
ספרים בסלון מרגיש לי כבד מידי, ומכשירי חשמל דוקא יש אבל מרוכזים במדף אחד, שלא יפריעו לאוירה "הפסטורלית" שיוצרים הפסלים והעציצים.
לאדון כץ ,השכן שגר מעלינו בדירה הקודמת,
היה מזנון ענק. למעשה זה נראה יותר כמו שורות שורות של מדפים נתמכים בעמודים ברזל מאסיבים וחזקים.
חדר הסלון שלו היה קטן יחסית והמזנון תפס את רוב החלל. אבל זה היה המקום הכי חשוב בבית.
עמודי המזנון היו חייבים להיות חזקים, כי המדפים היו עמוסים בקופסאות שימורים.
ערימות ערימות של קופסאות שימורים. אפונה ותירס, שעועית צהובה וחומה ואדומה (ואולי עוד סוג ששכחתי), נקנקיות ולוף, סרדינים- המון סרדינים וגם טונה.
חלק מהקופסאות נראו ישנות והעלו חלודה, אבל כולן היו נקיות מאבק.
אדון כץ טיפח מאוד את המזנון שלו, ניקה את הקופסאות, סידר אותן ובכל פעם הוסיף למלאי עוד קופסאות חדשות.
"צריך לשמור על זה טוב טוב" היה אומר לנו בכל פעם. זה יותר חשוב מכסף מיהלומים ומכל דבר, היה מנופף בידו שעל זרועה מוטבע מספר מהימים ההם, זה אוכל!
גרנו אז בדירה הראשונה אחרי נישואנו, זוג צעיר עדיין ללא ילדים.
בימי שישי כשהיה חופש מהעבודה אהבנו לנסוע לים. הזמנו את אדון כץ , שהיה ערירי, להצטרף אלינו.
היינו יושבים על החוף ושומעים סיפורים. הוא אהב לדבר, סיפר איך בתור ילד ראה שוטר גרמני מכה את אביו עד זוב דם עם קנה האקדח.
סיפר איך למזלו היה נער חזק ונשלח למחנה עבודה בפולין, אחרי שהוריו הועלו לרכבת.
על אחותו שאיבד קשר איתה ורק כעבור שנים גילה שגם היא נספתה.
בכל ערב במחנה, היה נקרא ל "מועדון" הקצינים הגרמנים, כדי לשעשע אותם ולנגן להם בכינור.
הוא היה מנגן אחרי שיום שלם כמעט לא אכל ולא שתה דבר
והם היו מתעוללים שותים בירות שופכים את יתרת הכוס עליו ובועטים בו מתוך שכרות.
הבירה הקרה היתה נוזלת על גופו נספגת בבגדיו והוא היה בולע את מעט הרוק שעוד נותר בפיו כדי לנסות לדמיין את טעמה.
כל יום שישי בחוף הים, היה מספר גם את הסיפור הזה ואחרי זה היה מוציא מתיקו הכחול 3 פחיות בירה, מחלק לנו ומדרבן, שתו שתו, זו בירה טובה מאוד, לא כמו הבירה של החולגנים הקצינים השווארצ חייה, זו בירה שחורה, בריאה.
יש עוד הרבה בירות על המזנון בבית, כל שבוע אני קונה 10 פחיות, צריך לשתות הרבה להיות חזקים....
עם השנים עברנו להתגורר בשכונה אחרת, בהתחלה שמרנו על קשר עם אדון כץ אבל המרחק עשה את שלו והקשר התרופף. לפני שנתיים נודע לנו שהוא נפטר. לא היו לו ילדים ולא התחתן בשנית. לא הותיר אחריו כל זכר.
בכל שנה ביום השואה, אני נזכרת בו באדם היקר.
חושבת על עשרות קופסאות השימורים שלו ועל החיוך שעלה בפניו כשראה אותנו שותים את הבירה השחורה בחוף הים.
לפני 12 שנים. 19 באפריל 2012 בשעה 8:46
