סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הכל התחיל בקליק

מרד ליום אחד
לפני 12 שנים. 1 במאי 2012 בשעה 11:53

יש את הרגעים האלו
שאתה עולה בזיכרוני

מולי ניצבת דמותך התמירה, עיניך השקדיות והטובות
גופך החסון,
גובהך המנשא ומותיר את ראשי כבול בחיקך.
ידיך האוחזות בחבל, הלופת אותי יותר ויותר
אצבעותיך הלוחצות בעדינות משהו ואחרי זה חזק וכבר בלי עדינות על פיטמותי
כף ידך הגדולה המשייטת לאיטה בשפתי מעורת תאוותי.
מידי פעם שולחת אצבע מציצה לעומקי הלהט המתגבר..
שתי אצבעות אחרות שלך, תופסות בחמדה את הדגדגן, משחקות בו ככדור פינג פונג
לוחצות עליו לחיצות קבועות, שואבות מתוכו את אדרנלין הגירוי המתפשט בגופי.
מנפחות ומאדימות אותו עד שהופך לסופגניה קטנה ורכה.
הו אז שפתיך מתקרבות אליו, פיך טועם אותו ולשונך לא מפסיקה לרגע למצוץ את נוזלי התאווה הזורמים סביבו.
ברקע קולות מעורבים של גניחות, צעקה חטופה, בכי מתוק וצחוק מזדמן.
זו אני השרועה מתחתיך וסופגת בהנאה כל מה שתרצה לעשות בי.

רגעים של כאב חד ויסורים, רגעים של כאב המומתק בנשיקותיך,
רגעים של צחוק בלתי פוסק מדיגדוגיך.
רגעים של התאפקות ואפילו מעט חרדה, עד שברחמיך תשיב לי את הנשימה שגזלת ממני.
רגעים של בכי ותחנונים של "לא יכולה יותר"
ורגעים של הכרת תודה שדרשת, שלא ויתרת, שלא נרתעת מתחנוני,
שהבאתי אותי לאורגזמה אדירה שכזו.

תמונת זיכרון נוספת בה איברך עומד זקור מולי
מבט עיני לא מש ממראהו האציל
לחיי נאדמות נוכח המראה מרטיט הנפש
שפתי חתומות בחוסר תזוזה, משתדלות לעמוד בדרישתך לשמור את פי סגור.
בתוך הפה מערבולת של חיך רוק ולשון התאוות לרגע שבו יורשו להתענג על הזקור שמולן.
אתה מתבונן בי
מגחך גיחוך של הנאה מתובל ברישעות.

רואה את פיטמותי הזקורות
מרגיש את הזרמים הניגרים מתוכי ויוצרים שלוליות קטנות של מיצי תאווה
יודע שבתוכי אני מתייסרת,
מגורה
מותח את הרגעים האלו עוד ועוד
לימדתי אותי שככל שהזמן התארך התשוקה תגדל והמציצות שלי יהיו טובות יותר.
מחכה...
הריר החוצפני מצא לו כמה חרכים בשפתי ונוזל החוצה
לא יכולה לשאת את הגירוי
הראש מתחיל להשמט מטה
אבל אתה תופס אותו בעוז ומכריח אותי למקד מבט לכיוון הזקור המסנוור שלך.
עוד רגע
עוד שניים
כבר כבר תבוא הפקודה "קחי"
הנה זה קורה...

אני מתעוררת מההזייה המתוקה.
רואה את ניקך מתנוסס בראש רשימת הקשר שלי
נזכרת
מזילה דמעה
ויודעת שלעולם, לעולם לא אהיה שלך שוב.


יש את הרגעים האלו
שאתה עולה בזיכרוני............

בלוסום​(לא בעסק) - אאוצ'..נשיבוק..}{
לפני 12 שנים
*מנגינה*{התווים שלו} - תודה }{
זה לא פוסט הדורש נחמה
סתם הרהורי זכרון.
לפני 12 שנים
בודק - כמו ספריה הגדושה בספרים
ובתוך הצפיפות דחוזה לה חוברת קטנה
שנעלמת לה בתוך הגודש
אך לעיתים כשמזיזים את המדפף לפתע רואים את אותה חוברת קטנה שהתחבאה לה בין הכריכות
כך הוא הזיכרון שלפתע מגיח לו מבין דפי הזמן
מנכיח לרגע חוברת הרגעים שהיו
ומטבעם של דברים שגם התחושות והרשמים עולים ובאים
מנפצים כגלים בסלעי בחדרי הלב
ומותירים את רישומם.
לפני 12 שנים
*מנגינה*{התווים שלו} - ההבדל היחיד שקיים בין אותה חוברת נחבאת
שהיא בשלב מסוים מצהיבה ומתכלה
המחשבות והרגשות לא.
גם אם מנסים יש מקרים שאי אפשר או שלא רוצים בכלל למחוק.
לפני 12 שנים
בודק - נכון מה שרשום בנייר עשוי להימחק
אך מה שרשום בלב
הוא חקוק כסלע
יחד עם זאת
לעיתים המסע שבחיים
מדהה את הדברים
ובנסיבות מסוימות
אף מניחם בתהום הנשיה
לפני 12 שנים
*מנגינה*{התווים שלו} - מילת המפתח היא "לעיתים"
ולעיתים כנראה שלא.
אני מתחברת לחלק השני
אולי פעם יהיה אחרת.....
לפני 12 שנים
dn46​(שולט) - נהדר,
התשוקה, החשקים, הגעגוע לתחושות...
לפני 12 שנים
*מנגינה*{התווים שלו} - הו
טוב לראותך.
האמת כשלא ראיתי תגובה מימך, התחלתי לדאוג
טוב שהפרחת את דאגתי
ו.. תודה על הפירגון.
לפני 12 שנים
dn46​(שולט) - :-)
לפני 12 שנים
Anan-Sagol​(שולט) - זיכרונות והזיות מסוג זה הם דלק חיות חשוב בחיינו.
לכן התענגי על המחשבה.
לפני 12 שנים
*מנגינה*{התווים שלו} - כשאין מעשה גם מחשבה יכולה להיות סוג של נחמה
משתדלת להתענג.
טוב לראותך כאן ענן.
לפני 12 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י