הכל התחיל בקליק

"הייתי מוכן להשתנות עכשיו.
אין לי סיבות לסרב עכשיו.
אין לי יותר טענות עכשיו.
אינני חש כאב עכשיו.

הייתי מוכן לנסות עכשיו
משהו בלתי מוכר לי עכשיו.
הייתי מוכן לעשות עכשיו,
שלא יהיה קר לי עכשיו."

הייתי מוכנה להכניס את דוד אבידן לחדרי הפרטי
שבכל הפסקה ישיר לי את המילים הנפלאות שכתב.
ככה אני:

בכיתה הם רואים אותי ניצבת זקופה,
מיטב מחצלותי מעוטרות בעדיים בצבעים תואמים.
פנים מסומקות בפודרה עדינה
קו עדין המדגיש את העיניים הכחולות
שפתיים מודגשות בצבע ארגמן.
שער פזור, מסורק למשעי כשמברשת דואגת מידי כמה שעות,
למקם כל שערה במקומה.

המורה - העטופה!

ואז מגיעה ההפסקה
באיבחת מחשבות מהירה אני קורעת מעצמי את החליפה החנוטה
מורידה את שלל העדיים .
מנקה את פני ממסכת האיפור.
עומדת מול המראה
מתבוננת בגוף הבהיר
בכל פיסת עור.
בערום הנשקף מתוכה.
נוגעת קלות בשתי הפיטמות הנזקפות ומתחדדות למולי.
תופסת כל פיטמה ומקשטת אותה בטבעת שהוסרה מאצבעי.
משייטת עם אצבעותי לכיוון מעורת החום הבוערת בינות לירכיים.
רטוב שם
טועמת אצבע אחת ומרגישה טעמה של תשוקה מתוקה.
נותנת לשערי להתפרע נוכח משב הרוח ממאורר התקרה
מניפה ידיים לצדדים
פותחת רגליים
עוצמת עיניים
ומרגישה
פתוחה
פרוסה
מוכנה
בשבילך.

דקות בודדות של אני עם עצמי
במקום הכי טבעי הכי אמיתי בשבילי
מתנתקת מהקרקע
מתמסרת לעונג
מחכה לכאב, לפחד, לרטט, לעונג ולאהבה
שתביא איתך....
אדוני

ואתה
עוד לא הגעת
יום אחד זה יקרה....


צילצול
אני שוב בכיתה
ניצבת בין השולחן ללוח החכם
עטופה
מכופתרת למישהי
חוזרת להיות האני "בתחפושת" המורה!