אין לי קשר רוחני לעניין
גם לא שום קשר דתי
בטח לא מרגישה שנפלה עטרת ראשי
או נשארתי בלי מנהיג או חלילה חלילה בלי אבא.
לא הרגשתי שם צורך להיות חלק מחצי מיליון האנשים שצובעים את ירושלים בשעות אלו, באבל שחור.
לא אטריח את עצמי להגיע לניחום אבלים.
אני שלא חוסכת בדמעות עצב ורגעים מרגשים, לא הזלתי אפילו שביב של דמעה.
מעולם לא סגדתי לדרך שהטווה, לא הצבעתי למפלגה שהקים.
בזמנים מסוימים אפילו סלדתי מאימרות השפר שיצאו מפיו בדרשות מוצאי השבת.
אבל בצהרים
כשפסעתי במסדרון והצצתי לכיתה י"א2 ראיתי את קסבה האתיופי מרכין ראש ובוכה.
הוא כנראה הרגיש את האובדן הרבה יותר ממני, שהרי בזכות האדם הזה שפסק להכיר באתיופים כיהודים, קסבה זכה לעלות לארץ.
נזכרתי גם באותה אישה שלפני 40 שנה במלחמת יום הכיפורים, גורל בעלה לא נודע ולולי פסיקתו של הרב, שהתיר לה להנשא בשנית,
היתה נשארת עגונה עד היום. שהרי אף רב מלבדו לא העז ל"הגדיל ראש" ולפסוק הלכות שיהיו קצת יותר ידידותיות ויבואו לעזרת המאמינים.
אחה"צ כששבתי הביתה, כל התקשורת עסקה במותו וההכנות ללויה.
הרגשתי גם בתוכי קורטב מסוים של עצב.
איך אמר היום הנשיא "שמעון פרס": "נישקתי את ראשו והרגשתי שאני מנשק תקופה שחלפה בעם".
הרב עובדיה יוסף זצ"ל
