מנקה את הפה

הכרנו בצפון.
גרנו בתל אביב בדירה רועשת, נפרדנו.
סתם סיפור רגיל....
ואז באתי לבקר אותו, הרבה זמן עבר מהפעם האחרונה שהתראנו, דיברנו על לנסות שוב.
והוא יושב שם ומדבר איתי והגוף שלו מלא סימנים.
אז בסדר, אולי נסחפתי, אולי הגזמתי שעקבתי אחריו לפה,
לא, הוא לא בעלי. אבל הוא רוצה להיות...
אז שיקרתי קצת, לכסות על עצמי למקרה ש...., שלא יצליח לעלות עלי,
ועכשיו, שהקלפים גלויים והסודות חשופים, אני יכולה להפסיק, לא?
אחרי הכל, גם הוא אמר שהוא מפסיק.

אז נראה, אולי באמת יש לסיפור הזה האפי אנד עם טוויסט, אולי זו כן תחילתה של דרך חדשה ואולי לא. אולי לא. אבל בכל אופן, תודה.

מצחיק אותי הכינוי הזה "הגנון", היות ואני מטפלת בגנון. אז לסיום (אולי זמני),
כמה אימרות נפוצות בנושא גבולות בגנון שלנו (אימרות אוהבות ומנחמות בפרק הבא):

-תהיה אחראי על הגוף שלך, תאסוף את הגוף שלך

-תשאל אותו אם זה נעים לו

-לא להכאיב לגוף של ילד אחר , אתה מחליט רק על הגוף שלך, לא לנשוך,לא לדחוף,לא לחטוף,
(אלא אם זה נעים לו....)

-כולנו בגנון חברים

-יש זמנים לשירים וריקודים ויש זמנים שיושבים ומקשיבים, עכשיו אתה יושב

-חשוב להתחלק בצעצועים, אפשר גם לעשות תורות

-כי אני אמרתי ועכשיו אני מחליטה

-אם אתה לא מקשיב לי , אתה יושב בצד.

-אם אתה רוצה לבכות ולצעוק, תכנס לחדר, כשתסיים אשמח להמשיך לשחק איתך.

קחו מה שתרצו, אולי תוכלו ליישם את זה.
ואם אתם מחפשים שיטות אפקטיביות ללמד, להציב גבולות ולאפס מישהו, אני יכולה לנסות לתרגם....
אגב, פרק הזמן המומלץ להכניס לחדר עם דלת סגורה הוא הגיל מומר לדקות. דהיינו, ילד בן 3 בהתקף זעם יכול לשבת 3 דקות בחדר סגור ולהרגע. : - )

ולקינוח- ערן צור:


המכסה הירוק
כשהרמת את המכסה הירוק
המוסתר באדמת הגן
נגלה לעיניך בור
שורץ מקקים ומזוהם

איך זה מגיע לכאן
הלא כל כך נקי זה הגן
ואז העמקת לחשוב
פתאום עלה זכרון

כמובן שהכל התחיל
מן השבר
מנסיון התעלמות
וחיה שסוחבת רגל

ידעת על הבור ושתקת
עד אי אפשר
הגן זה בית כלא, צעקת
...

קם, רץ לברוח
אבל אינך מסוגל
הגן זה בית כלא
של חיה שסוחבת רגל
וממשיכה...