מנקה את הפה

הוא יישן וחולם חלומות רעים, הוא נאנח בשנתו.
אני לא נרדמת. משתדלת להקליד בשקט...
מחר השכמה מוקדמת, צריך לישון מוקדם, אבל לא הולך לי.

ויש תחושה של מועקה ודחק.

איכשהו הגעתי לעיר בלי כסף
איכשהו חשבתי שהכל יסתדר
האופנוע היה אמור כבר להמכר (ולא נמכר)
הייתי אמורה כבר לעבוד(עוד מתלמדת)
הוא היה אמור לקבל העלאה(ולא קיבל... והתפטר)
היה אמור להיות בסדר
או שזה מה שרצינו לחשוב.

אז אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, מנסים להיות חכמים,חרוצים וטובים
אוכלים בבית (הנה, היום בישלתי, אם אפשר לקרוא לזה ככה...)
שותים בבית
מנסים להצטמצם

אבל מצד שני, כל ההתרגשות החדשה מהיציאות לדאנג'ן,
מללבוש בגדים שבחיים לא העזתי,
מלהרגיש כמו שבחיים לא העזתי,
מהביטחון העצמי החדש שתופס לאיטו אחיזה אחרי כל ביקור.

ואני קונה בגדים... נכון, ב-20 שקלים, אבל בכל זאת
ואנחנו יוצאים לדאנג'ן בכל הזדמנות...נכון שמגבילים את הסכום לערב,אבל בכל זאת
איך אנחנו יכולים בכלל לצאת עכשיו?
איך אנחנו יכולים שלא?...

אני מבינה שצריך לעשות פשרות, לוותר, להיות מציאותית,
אני מבינה שאני רוצה אותו בבית בערב אבל שמצד שני הוא סובל בעבודת-בוקר שהוא מצא,
שהוא מת לחזור לבארים, אבל אז לא נפגש בכלל...
אני מבינה שזה דפוק שכבר נגמר הכסף שההורים נתנו לי, ולא רק על הכביסה...

מבינה הכל ונאבקת.

ואיכשהו הימים נעשים קשים יותר והלילות נעשים טרופים יותר
ואנחנו בכל זה קצת מתחילים להתרחק.
כשהוא חוזר הביתה, מובס ומותש מעבודה שלא טוב לו בה
ואני שם, מלאת מתיחות ואשמה
ומדברים ומתחבקים ומכינים ארוחת ערב
ואני מרגישה שהכל נעים וחם ומלא אהבה
אבל חסר להט.
והוא נרדם. ונאנח משנתו
ואני מקלידה,
מאוד מאוד בשקט...