אז הכל נמחק, אני חוזרת בשלישית. אבל אני אנסה שוב. כי האמת היא, שלמרות שהרשומה ההיא באמת הייתה אחת מהטובות שכתבתי אולי אני יכולה להתחיל חדשה מנקודת השיא,
בוא נאמר שהרשומה המחוקה הייתה תהליך תרפיוטי של נבירה ועכשיו נגע בבשר החשוף, או לפחות ננסה.
זכיתי ביום חופש מפתיע, וייס יצא לסידורים טרום נסיעתו הלילה (כן,הלילה. לחודש.)
ואני אשב פה ואכתוב ויהי מה,
אני לא אלך לבנק, אני לא אנקה את הבית, אני לא אתקלח
(OMG מה ששתי כוסות קפה עשו לי, האצבעות שלי מקלידות מעצמן בקצב רצחני....)
אני אשב פה ואוציא את הקוץ הזה סוף סוף!!!
כאילו שזה נושא חדש, עאלק.
בנתיים המחשב כבר קרס שוב, אבל למדתי מהנסיון הקודם ושמרתי לטיוטה.
מזג האויר לא ייאמן, אני לא רוצה ללכת לשום מקום היום, נעים לי פה בבית שלי,
עוד מעט גם אגש לביצוע משימות שדחיתי יותר מדי זמן, אנקה ואסדר ואחכה לערב ביתי עם וייס.
למה כל כך חשוב לי לדבר על זה?
למה זה תוקע אותי הנושא הזה של המיניות?
מכאיב לדבר על זה.
וכשאני נכנסת לכלוב וקוראת אצל אחרים זה עוד יותר מכאיב, אני מרגישה פגומה.
זה לא שאני אפטית לסקס, אבל היוזמה לזה נובעת לרוב מרצון בקירבה, בחיבור, לא מחרמנות.
ואז אני חסרת סבלנות כלפיי עצמי.
זה כאילו אני מוותרת מראש- אני הרי לא אהיה ממש מגורה, אני הרי לא ארטב, בוא נביא שמן-זית ונגש כבר לעיניין עצמו.
אני כן אוהבת את התחושה ואני מחוברת לזה כשזה קורה אבל לא כתחושה אורגזמית, זה קשה לי להסביר....
זה הכל בראש, לא בגוף.
אני בוחרת/מחליטה שמתאים לי עכשיו, זה לא נובע מדחף פיזי,
וזה מתסכל אותי.
ואני גם רוצה להיות שם.
ואני מרגישה שרק אצלי זה ככה,
האימפוטנציה הנשית הזו.
ואני מתביישת בזה ומרגישה כאילו זה איזה שקר גדול שאני מסתירה, איזו צביעות בדמות שאני נתפסת בעיניי אחרים,
כאילו בא לי להגיד לכולם שאני לא.
אני לא כמוכם.
והיו לי אפיזודות של הנאה אמיתית, כל הסיפור, אבל תחת תנאים מקדימים מחמירים:
שזה יהיה חדש, גבר חדש או טכניקה חדשה (בדסמ,לדוגמא) צורת מגע חדשה
או שזה יהיה אסור או יוצא-דופן
מסעיר ומפחיד
אבל כל התנאים האלו מתקיימים מעצם מהותם רק מספר מועט של פעמים ואחר כך זה כבר לא חדש ומסעיר.
בזוגיות אני פשוט לא מצליחה לכוונן את עצמי...
חברי "הקוף" אמר לי פעם שהמיניות שלי היא המטבע שלי.
אני קונה באמצעותה חיבה, הערכה, כוח, ביטחון...
אבל ברגע ששוכב במיטה שלי גבר מאוהב אני כביכול לא מבינה מה הטעם לשלוף את הארנק, או הנרתיק, אם תרצו... הרי כבר "קניתי אותו".
אולי זה באמת ככה.
אולי אני לא יודעת איך להשתחרר מזה.
ואני מאוד נמשכת לוייס ומאוד נהנית מהסקס ביננו אבל אני גם חשה בירידה הברורה, באיך החיים המציאותיים קוברים אותנו ופחות ופחות אנחנו מגיעים לזה, ואז בטח שאין שום טקס גדול סביב זה.
עייפים, בדרך כלל, טרודים בדברים אחרים,.
הכרתי מישהי שעמדה בפניי גירושים שסיפרה לי שכמה שהיא לא סובלת את בעלה, כמה שהם לא רבים, כמה שהם לא עסוקים בילדים ובבית ובעבודה ובכסף הם תמיד, אבל תמיד, מזדיינים בסוף היום.
ועם כמה שהיא מתה כבר להתגרש ממנו- לזה היא תתגעגע.
מדהים לא?
איך עושים את זה?
איך משחררים כוח כזה של תאווה מינית שלא תלויה בתנאים, במציאות, בשום דבר.
שכבתי עם הרבה גברים.
כבר 10 שנים שתמיד יש מישהו, תמיד תמיד.
מעטות הפעמים שזה היה סתם זיון עם מישהו אקראי, לרוב- קניתי את נפשו בין רגליי.
ולא שחררתי עד שהוא הקיז את השם שלי...
אבל כל הזיונים האלו וכל הגברים האלו - זה אף פעם לא היה מחרמנות בריאה.
אלא ממקום נפשי ריק, מחוסר, מחולי.
ותמיד אני סובלת מזה.
מהפעם הראשונה ועד היום זה מכאיב לי שהדחף המיני שלי חלש כל כך.
בעיקר כי אני לא מאמינה בזה
החלומות שלי מעידים באופן הכי ברור שיש
שבתוכי זה קיים בעוצמות מהממות
בחלומות שלי אני חרמנית ברמת הכאב הפיזי, אני פתוחה ומשחרת לטרף, הדגדגן שלי פועם,
האורגזמות שלי מוצצות בכוח לתוכי, אני חולמת על זונות, על נשים, על גברים מבוגרים, על גברים זרים, על בגידה, על מציצנות, על מקדש, על במה, על כוס פועם וענק שכולם עומדים ומביטים בו בהתפעלות והערצה, כל כוח החיים שוטף בין רגליי.
ואז אני מתעוררת.
באינסטינקט הראשוני, על דימדומי החלום אני שולחת יד לדגדגן שלי רק כדי לגלות שזה נגמר. זה קרה בחלום, כתמיד. לא במציאות.
ואני לא יודעת איך להתעורר משם.
אז נראה לי שזה השטן הקטן שמנקר אותי כשנפתח העמוד השחור הזה של "הכלוב",
זה כמו עקיצה:
תראי איזה יופי, כאן כולם חרמנים, מזדיינים, מבסוטים ורק את קופסא מקלקר.
ברור שזה לא בהמאה אחוז ככה אבל מה זה משנה?....
ונכון, יש לי זוגיות יפה ואיזה כיף לי וכמה חשוב להשקיע בה וזו תקופה כל כך מיוחדת, כל ההתחלות וכיו"ב.
אבל נו, באמת, עזבו אתכם....
זהו, כנראה.
לא יודעת מה להגיד יותר מזה.
לפני 16 שנים. 29 בינואר 2008 בשעה 9:47
