יש ימים, שהכלים נופלים מהידיים, הרגליים הולכות לבד והידיים עושות מה שבא להן. יש ימים, שהנשמה רוצה לזעוק לשמיים, המוח במצב התפוצצות והדמעות פשוט חונקות ויוצרות פקק שכזה. יש ימים . . . לכל אחד יש את הימים שלו, את הסיבות שלו.
היום הוא היום שלי. הכל נשבר לרסיסים, נראה, כאילו השמים, שפעם היו הגבול, ירדו כ"כ נמוך שהגבול נוגע לי בקצה האף, כ"כ קרוב, כ"כ מאיים לרמוס אותי - את עצמי. כמו בתוך עמוקים, משתדלת להחזיק את עצמי מעל, אך לא יכולה.
מרגישה באפיסת כוחות. הכל גדול עלי. על אחת, שלא ראתה שום דבר ממטר, שום קושי וכל התמודדות נתנה יותר כוח ורצון להיות, לצמוח.
מה קרה כבינימט?! איפה כל האמביציה, הלראות את המחר, ליזום שינויים ולשמוח להם?! איפה היכולת לא לראות "ממטר", כאשר הכל עובר ליד ולא נוגע בי כלל?!
היום, הכל עובר דרכי, חוצה את נשמתי כמו להב סכין חדה ומשאיר חור ענק בתוכי, דרכו ניתן לראות את העולם ואותי - לא. פתאום, כאילו לא קיימת.
פאאאאאאאאאאאק!!! יכולתי רק לחשוב ולהביא כל מה שרציתי (במחשבה) לידי ביטוי. תמיד בעשייה קשה ועבודה מאומצת, אף פעם לא כי הגיע לי סתם כך, אף פעם לא בחינם, אך בסופו של דבר - לקחת.
לאחרונה, לא עבודה ולא מאמץ אינם עוזרים. האם זו תקופה שכזו? האם זה קורה לכולם? לא יודעת . . . יודעת, שהיום הזה גמר אותי לגמרי.
מחר עוד יום . . . ? ( -:
לפני 17 שנים. 22 באוקטובר 2007 בשעה 18:47
