לפני 18 שנים. 25 בנובמבר 2006 בשעה 14:23
A lot
Good bruises make good pictures
איפה אני ואיפה שס''ק
עוד בלוג. כי אני יכול.(חלק מהדברים השתנו מאז כתיבתם, אבל מילה היא כידוע, לא ציפור.)
לפני 18 שנים. 7 בנובמבר 2006 בשעה 18:25
"אז עד כמה זה משפיל אותך?" , שאלתי.
"תראה, תשמע...
בוא נעשה הדגמה קטנה" היא אמרה, ועם פיסת הבד הקטנה הפכה את היוצרות.
לפני 18 שנים. 5 ביולי 2006 בשעה 20:47
רוצה לפעמים להיות קשור, חסר אונים מולה
להיות למטה מתחתיה
להנות מהכוח יוזמה והיצירתיות שלה...
לפני 18 שנים. 1 ביולי 2006 בשעה 18:07
Extortion can be so much fun :)
לפני 18 שנים. 1 ביולי 2006 בשעה 15:49
כשהקשירת ידיים הזאת מקדימה, הרופפת כביכול,שאפשר להשתחרר ממנה בכל עת, נמשכת למעלה או לאחור והופכת לריסון מוחלט, מגביל ויותר מכל, מטריד.
"מה זה. איך עשית את זה?"
"אני לא חושבת שאתה מבין כמה זה מגביל"
"לא זזות לי הידיים"
"הצילו"
ואז זה באמת מפחיד. לא משנה שאת מכירה אותו וסומכת עליו.
זה מפחיד. באמת.
את הפחד הזה אפשר לראות. כמעט לשתות.
מה זה יהיה פעם הבאה, סטירה, צביטה, נשיקה.
איפה. תחת, חזה... לחי ?
כאב פתאומי וחד? או מתמשך, ואייייי, רק שיפסק כבר, ולנשום, לנשום לפני הפעם הבאה.
ושוב.
ושוב.
וכשהחבל, כריכה אחרי כריכה, יורד מהפרק, התור של היד, לנשום.
וואי, איזה מגניב זה היה, ואיך הרגשתי,
וחיבוק.
"שלי"
"שלי"
"לא,לא. שלי"
לפני 18 שנים. 1 במרץ 2006 בשעה 17:58
אל תתחנני כמו ילדה קטנה.
בלי ה"בבקשה בבקשה" המיתמם הזה.
תשפילי את עצמך כמו אישה אמיתית.
לפני 18 שנים. 13 בינואר 2006 בשעה 19:17
הבלוג הזה אינו יומן אישי.
הוא חלק מהפרופיל, אם תרצו.
אני לא מעדכן אותו כשקורה משהו בחיים שלי, אני לא מעדכן אותו כשלא קורה שום דבר.
אני כותב רק כשיש לי משהו לכתוב, בהקשר הבדס"מי, שמשעשע אותי או מטריד, ולא הספיק לברוח מהראש מרגע הופעת המחשבה עד לפתיחת האתר.
לפעמים, אני נכנס לבלוגיה המקומית להתעדכן בענייני יומם של חברי הסוטים. במקרים כאלה, אני רואה פה בצד,
כמה צופים בי? (0 צפיות)
כמה צופים בי? (0 צפיות)
כמה צופים בי? (11 צפיות)
11 צפיות למי שלא יודע, לא אומר שצפו בי 11 אנשים. זה אומר שמישהו פתח את הבלוג וטרח לעבור ולקרוא תגובות לדברים שכתבתי, אולי אף הרחיק לכת עד ארכיון הבלוג, מעבר לבלדת הכרוב, אל ההתחלה המתבדחת.
לפעמים אני חושב שאני צריך לחזור ולכתוב כאן.
לפני 19 שנים. 31 באוגוסט 2005 בשעה 21:02
אני כותב כאן מה שמדבר על המקומות הכי עמוקים שלי...
היא נכנסה לחדר, לבושה תחתון בוקסר חמוד וגופיה המכסה רק מעט את זוג שדיה. שערה רטוב, כאילו הרגע יצאה ממקלחת הבוקר שלה. למעשה היא באמת יצאה הרגע מהמקלחת.
אני, כמו תמיד, בפינה מחכה לה. היא מחייכת אלי, ואני, יודע מה היא רוצה, יודע לקרוא את תאוותיה כמו ספר פתוח. ואני מוכן. שני החריצים שלי פתוחים ומזומנים בשבילה.
היא פותחת את דלת הארונית, מושיטה יד, מוציאה אותן משם. אני לא רואה אותן, אבל יודע מצויין איך הן נראות.
היא ממלאת בהן את החריצים שלי , לוחצת על המנוף הלבן, החלק מרוב שימוש, מרוב השימוש שהיא עושה בי. רק המחשבה על זה עושה לי לרעוד.
אני רועד. היא מכינה קפה.
אני רועד שתי דקות, עד ש... עד שאני כבר לא יכול יותר, זה חזק ממני, חייב לפרוץ, חייב לפלוט...
"פינג !!!!"
אני אומר ברגש.
היא מחייכת. מרוצה.
אני מרוצה שעמדתי בציפיות שלה. כמו כל יום, שתי דקות על השעון. עד שלא אוכל יותר. עד שתחליף אותי באחד חדש.
ועכשיו, חוזר לפינה שלי, לחכות.
מחר בוקר חדש.
לפני 19 שנים. 21 באוגוסט 2005 בשעה 17:41
My right hand is full of these little nips and cuts from the broken glass, and the are positively delightfull
לפני 19 שנים. 18 באוגוסט 2005 בשעה 19:39
.