דברים שחשוב להגיד

על חיי,

על הנרטיב,

על העבר,

על ההווה,

על העתיד..(?)

אם יש מקום לתהות ולשאול שאלות, זה רק המקום הזה.

אז...

איך זה בעצם עובד?

יש איזה תהליך שבו מישהי "מדריכה" את הגבר?

אין לי מושג אפילו מה לשאול..

מזמן לא כתבתי כאן. אני מניח שזה מפני שאין לי באמת משהו חדש לחדש לעולם ואפילו לעצמי.

התחלתי בטיפול חדש עם מישהי חדשה.

נראה איך זה יילך.

סוף סוף חזרה לשגרה הטובה שלי במישור האישי שלי.

יש משהו מעיק בחגים. מעיק נפשית, רגשית, משפחתית, ובכלל תחושה של חגיגיות מזוייפת.

זה לא אתם זה אני. אין לי כלום נגד אלה שטוב להם בחגים. זה בסדר ונהדר.

פשוט אני מכיר את הצד שלא מדברים עליו, הצד של החרא שצף רק בתקופת חגים בכל המישורים.

זה אני הילד, שאני עדיין מאשים, כשברור מעל לכל ספק שלא הוא האשם, אלא היא.

מי יכול להבין אותו, אם אני לא מצליח.
מרגע לרגע הרצונות, המאוויים, הצרכים שלי קופצים ממקום למקום
אני מרגיש שאני חצוי, תלוש, מבולבל, על סף ייאוש אולי..
אני רוצה להפסיק לנסות להבין את הראש שלי, ופשוט לחוות יותר, לנסות יותר, ובעצם פשוט לחיות.

כמו נרקומן שזקוק למנה..

ככה פתאום, הזדחל לו הצורך לכתוב משהו בבלוג.
על מה אכתוב? לא יודע אבל נראה שהאצבעות מקלידות מעצמן.

והאמת היא, שאני חופשי. לא יודע מדוע אני לא נהנה מה "חופש" הזה. הרי אני חופשי מכל מחוייבות, שיגרה או הרגל. החג או יותר נכון, תחושת החופש והשקט ללא שום מחוייבות משפחתית ממש נעים לי.

אני קורא בלוגים אחרים, אנשים עסוקים בעצמם ובשאלות/תובנות לגבי דמותם, החלומות שלהם, הסשנים שלהם, הזיונים שלהם, הצורך באהבה וחום ויחס ופרטנריות/ים.

ואז אני מבין שזה בעצם מה שמעסיק אותי, וכנראה שזו הסיבה שבגללה כתבתי את הפוסט הזה.

שנה טובה!!

הייתי רוצה לאחל שנה טובה לבית הזה שחזרתי אליו אחרי זמן רב.

תהיו מי שאתם,

תתנסו,

תחוו,

ובעיקר תאהבו ותהיו רגישים לשני/ה.

לפעמים אני מדמה את הצ'ט לאוטובוס בטיול השנתי.

יש כמה קבועות/ים שלרוב מדברים ביניהם וכל השאר או שסתם עסוקים, או שלא יודעים איך להשתלב (כמוני..).

אז האנשים שציינתי,הם אלה ה "מגניבים" ,שתמיד יושבים בסוף האוטובוס ועושים את כל הכיף.