וניל עם פיצפוצית

בסה"כ הלכתי לעשות אולטראסאונד להערכת משקל בחמישי בבוקר, כי הרבה זמן לא עשיתי והגיע הזמן למרות שבטיפת חלב אילנה אמרה שזה לא חובה, סתם בשביל לדעת בערך...
אבל אמא גם ככה הלכה לעשות פיזיותרפיה לרגל המנותחת וכמה כבר אפשר לשבת בבית לחכות ללידה ולילדה, אז הלכתי לרופא נשים שיציץ לי בבטן ויעריך כמה שוקלת הקטנה.

נכנסתי והוא בדק ואמר שהמכשיר שיש לו שם ישן ודי מוגבל ומגיע להערכה של עד 4 קילו וברור כאן שיש לקטנה הזו יותר אבל לא ידוע כמה יותר, אז כדאי בכל זאת לרדת לבי"ח בנהריה ולעשות על הדרך גם מוניטור לראות מה נשמע.
התלבטתי אבל אמא אמרה שאם הוא אמר אז כדאי ושתודיע בעבודה שהיא לא מגיעה היום ונלך לבדוק.

היה כבר צהרים והיינו רעבות וחיכינו לגמור עם זה וללכת הביתה לאכול משהו ולנוח כי קמנו ממש מוקדם. במוניטור ראו צירונים, אמרו שזה הגיוני ותקין, בהערכת משקל נראה להם שזה 4.200 אבל לא בטוח, יש סטיה ויכול להיות פחות או יותר של עד חצי קילו ורצו לקבוע לי תור לקיסרי לשישי בבוקר, כדי שאם הטעות היא חצי קילו יותר שלא יהיו בעיות, בכל זאת לידה ראשונה בגיל 35... לא התלהבתי אבל הייתי עייפה ורעבה ואמרתי OK עכשיו נלך הביתה ונחזור מחר מוקדם בבוקר בצום. אמרו לי שרק יעשו עוד מוניטור ובדיקה ויראו מה המצב מאז לפני שעתיים ואז נראה אם בכלל כדאי שאלך הביתה או שאשאר להתאשפז.
במוניטור גילו שהצירונים כבר צירים גדולים ותכופים ואז ראו שיש כבר מחיקה ופתיחה ואם לא הייתי מנשנשת מרוב רעב איזה ביגלה קטן ופירות כבר היו מכניסים אותי לניתוח קיסרי עכשיו, אבל שאהיה בצום מעכשיו ושינתחו אותי בערב.
הייתי עייפה ואמרתי לעצמי שכנראה אז ככה זה אמור היה לקרות ואין לי כוחות למלחמות מיותרות, אז שיחתכו ושיתנו לקטנה לצאת כמו נסיכה, ללא כל מאמץ, שלא תתקמט בלחיצה בדרך החוצה...

מכאן התחילה מסכת סשן מדיקל שכללה גילוח, קטטר, אינפוזיה ואולי עוד כמה דברים שהדחקתי כמו הנוזל המגעיל שהייתי צריכה לבלוע עם כדור כשחשבתי לתומי שזה מים וזה בעצם היה משהו מר ומלוח ומגעיל ביותר.

אחרי כמה זמן מצאתי את עצמי בחדר קר עם מנתחים רעבים שמחכים לארוחת הערב שמגישים ב 22:30 לצוות ושאמרו שיש הערב עוף טעים, אז בואו נגמור מהר ונלך לאכול...
אז אמרתי להם, אני מבינה שכולנו כאן עייפים ורעבים, אז יאללה, בואו נגמור הכל רק יפה, בלי פאדיחות מרוב מהירות, והם חייכו.
קיבלתי אילחוש וזריקה ספינאלית בגב, הקאתי קצת מיצי קיבה לכלי פלסטיק, הרגשתי שמחטטים לי בגוף שמעבר למסך הסדין, ופתאום שמעתי את המיילדת אומרת "יוווווווווו איזה מאמי! זו הולכת ישר לגן חובה" והבנתי שהקטנה כבר בחוץ והיא לא כל כך קטנה וחייכתי באושר ובהתרגשות וחיכיתי שיתנו לי לראות אותה. המיילדות עטפו אותה וניקו אותה תוך קריאות התפעלות והחיוך שלי גדל, גם כששמעתי אותה בוכה לחצי שניה ואז נרגעת. את פני היא קיבלה במבט עירני וסקרן וישר נתתי לה נשיקה ואמרתי לה שאמא אוהבת אותה הכי בעולם!
לקחו אותה להמשך טיפול ואמא שלי חיכתה לה שם כי ביקשתי ממנה להתחיל לעשות בייביסיטר ממש מוקדם, מהרגע שיצאה מחדר הניתוח ועד שאצא מההתאוששות ואוכל להיות איתה בעצמי.
בסוף ההתאוששות הן באו שתיהן ואת הקטנה לקחו לתינוקיה ואותי לחדר של המנותחות לישון והבטיחו לי שבבוקר מוקדם כשיחזרו אלי קצת הכוחות הן מביאות לי את הקטנה בחזרה.
כיוון שידעתי שעד 07:00 בבוקר יש אחות שאני מכירה ואוהבת שם בתינוקיה וגם זו שמחליפה אותה בבוקר היא חברה ממש טובה של המשפחה, ידעתי שהגורה בידים טובות והלכתי לישון.

בשישי בבוקר באה החברה עם הקטנה ועשתה לי תדרוך הנקה, וישר נכנסנו לעיניינים, לפיצית הזו יש כושר מציצה מלידה! אבא שלה בטח יגיד שזה בגנים P-:
משישי בבוקר ועד אתמול בערב זה היה טירוף אחד גדול.
קשה לזכור את כל הפרטים. אוטוסטרדה של בדיקות לי ולקטנה, פעם מגיעות האחיות מהתינוקיה לשאול אם היא ינקה יפה ואם חירבנה והשתינה, אח"כ מגיעות רופאה ואחות, בודקת לי לחץ דם, חום, את התפרים, ושואלות בעדינות אם הפיפי בסדר (מסתבר שיש אנשים שצריכים ללמוד מחדש להשתין אחרי קטטר, אני פשוט הלכתי לשרותים וזה יצא כרגיל) ואם היתה יציאה.
הלוווו איך יציאה אם לא אכלתי שום דבר????
כשנכנסתי לאישפוז מילאתי בטפסים שאני צמחונית, אז הביאו לי מרק עוף כי עוף זה לא בשר. מה קרה שם? האחראית מזנון למדה בע"פ את ההברקות של ההיא מהדוגמניות? למחרת הביאו לי פשטידה שאין בה בשר, רק אבקת מרק עוף...
אם לא היו עשים לי משלוחי מנות מהבית ומ"ספגטים" אז בטח הייתי גוועת ברעב.
אחרי כמה נידנודים שכאלה ובטרם הגיעו אלי כל משלוחי המנות האכילים כבר רצו להחדיר לי נרות גליצרין. באה אחות גדולת קומה וחזה עם מגש קטן עליו מונחות צמד כפפות גומי ושני נרות גליצרין. מילמלתי לעצמי בשקט שאנאלי זה לא במסגרת הגבולות שלי, ובכלל אני לא בקטע של מדיקל והאחות שאלה אותי "מה אמרת?" אז עניתי "שום דבר, אני פשוט לא צריכה נרות, אני צריכה אוכל שאני יכולה לאכול ואז תהיה לי כבר יציאה רגילה כמו לכל בני האדם" מסתבר שהאחות אמנם גדולת קומה ואדירת חזה, אבל גם עם לב גדול במיוחד והיא חייכה ודאגה לי למשלוח גבינות וחלה טריה מהמטבח תוך דקה, אח"כ הסתבר לי שהיא גם שכנה שלי מהכפר...
(:
בין לבין נכנסו לחדר מפרסמים עם דוגמיות טיטולים, מים מינימלים, חוברות להורים וקטלוגים של חנויות לגיל הרך להורים עם ארנק עם כרטיסים קשים, נשות חב"ד עם נרות לשבת, נציגי אולמות שניסו לשכנע לעשות אצלם את הברית/ה, ומשפחות מרובות צאצאים של הדוסיות שהיו בחדר איתי וילדו כל אחת את הילד השישי או השביעי...

בכל ההמולה הזו ניסינו אני והקטנה שלי לשמור על שפיות ועל חיוך, עשינו בונדינג ממושך דרך הציצי ומבטים מחוייכים, נישוקים וריחרוחים, וארחנו קרובי משפחה מרוגשים וחברים טובים בין זרי פרחים שאחד מהם בוודאי גרם להרמת גבה אצל מי שהדפיס את הכרטיס כפי שראיתי את ההבעה התמהה הזו בפרצופה של אימי שלה היה קל להסביר שאלו כינויים מהצ'אט.

ולכל המתקשרים והמברכים שלא עניתי - זה לא שאני לא אוהבת אתכם, פשוט לפעמים זה בלתי אפשרי לענות לסלולרי כשביד אחד מחזיקים גורה יונקת ובו בזמן ביד השניה מודדים לך לחץ דם ועל הדרך לוקחים איזו מנה קטנה ממנו לבדיקה במעבדה, או שסתם פתאום יש דקה דומיה ואפשר לעצום את העיניים ואז פתאום הטלפון רוטט אבל למי יש כוח לענות? ועכשיו להתרומם שוב עם החתך הזה בבטן? זה כואב! שישאירו הודעה, אני אחזור כשיורידו את התפרים או כשיהיה זמן או מתישהו לפני הבת מצווה של הילדה...

גם לכתוב את הפוסט הזה שבימים כתיקונם לוקח לי בקושי חצי שעה, זה לקח חצי יום עם הפסקות להנקה, פיפי, החלפת חיתולים ושאר דברים שכאלה שפתאום עושים כשנהיים הורים.

וסתם הערת אגב - למי שרוצה להגיע מ CUP A-B בקושי ל CUP D במהירות ובלי לשלם הון תועפות למנתח פלסטי על שתלי סיליקון: הנקה! זו הדרך! חסכון מטורף, רק שמי שרוצה להינות מהם צריך לעבור דרך תינוק/ת שלא מרפה ותובע/ת בלעדיות על הנכס החדש...