וניל עם פיצפוצית

זהו, הייתי צריכה לשחרר איזו צעקה בשקט.
לא להעיר את הקטנה, לא להפחיד את אמא והאורחים מארה"ב, אבל להוציא את זה החוצה.
את העייפות וכאב הראש מכל היום הזה, את הדאגה לאחותי שעוד לא התאקלמה ונתקלה בכל מיני בעיות והיא שם לגמרי לבד.

התחלתי את היום בפאקינג חמש וחצי לפנות בוקר.
שעה שצריך להוציא מחוץ לחוק בקטגוריית ההשכמה.
התארגנתי מהר וארגנתי את הקטנה המנומנמת שרצתה להתפנק עוד קצת במיטה ולא היתה רגילה לזה שאני זו שאומרת "לקום" במקום "בואי למיטה להתפנק עוד קצת" כמו בד"כ.
אמא היתה צריכה להקפיץ אותי לנהריה ובדרך הסברתי לקטנה שאני הולכת לעבודה רק לקצת זמן,ואחזור אח"כ עם הדודים מאמריקה. היא, לעומת זאת, חשבה שנורא מגניב להכניס איזה מטבע של 10 אגורות שאלוהים יודע איפה מצאה, לפה ולהחנק. טוב שלמדתי קצת עזרה ראשונה ותוך שניה המטבע היה על הרצפה באוטו והקטנה נשארה מבוהלת ובוכיה לכמה רגעים והיתה צריכה חיבוק וציצי להרגע.

בגלל החלפת קטעים שלמים במסילה הייתי צריכה לקחת מונית שירות מנהריה לחיפה, עוד ספיישל לתחנת רכבת חיפה מרכז ומשם רכבת לת"א ומונית לדן פנורמה לאיזה כנס של החברה שמפיצה את קינדר, לואקר, מרסי, מנטוס ועוד כמה דברים טעימים.

אם חשבתי שיצא לי מזה איזה משלוח מנות נחמד הביתה או לפחות נישנושים במקום - עההה טעות! כלום, נאדה, גורנישט! היו כמה קרואסונים ומאפנים עם הקפה בבוקר ודגני בוקר אבל שום כיבודים מהדברים השווים באמת שהחברה מפיצה.

העובדות שבאו ליום כיף היו יותר לימור מהלימור של אורנה בנאי שעושה אותה, רובן כנראה סדרניות סחורה בסופרמרקט שהתגנדרו לכבוד היום כיף במלון, שפכו על עצמן גאלון בושם זול או חיקוי בושם או משהו מצחין אחר שצריך להוציא אל מחוץ לחוק או לשווק כקוטל חרקים, ודחפו בתור יותר גרוע מילדים ערסים כשרבו על מי תעשה קודם/יותר קעקועים...

עלק קעקוע אחד לכל אחת; הן עברו ביני לבין נעמה, מסתירות את הקעקוע שעשו אצל השניה ושיקרו במצח נחושה. במקום לעשות כ- 300 קעקועים היום עשינו קרוב לאלף, בלי הגזמה.

כשאחת מאיתנו קמה לרגע ללכת לשרותים מיד חטפה צעקות. היה כל כך קשה לשמור על הסבלנות והחיוך כשכל מה שרציתי זה להפוך עליהן את השולחן ולעוף משם הביתה במהירות הכי מהירה שאפשר.הרגשתי חנק מטורף.

הטלפון בכיס רטט כל הזמן כי גם הסתבר שאמא שלי התבלבלה והפקידה מעטפת אלתור עם צ'קים שביקשתי שתפקיד בבנק דיסקונט בבנק מרכנתיל דיסקונט, אז הפקידה התקשרה שאבוא לקחת ממנה את הצ'קים כל 5 דקות למרות שהסברתי לה שאני בעבודה בת"א ולא אספיק להגיע היום.
חוץ מהפקידת בנק התקשרו גם הדודים מארה"ב שנחתו בנתב"ג והייתי אמורה לפגוש ברכבת ושניסע יחד במונית ספיישל הביתה.

לא יכולתי לענות להם, היה לחץ מטורף של עבודה ורעש יותר גרוע מלול תרנגולות היסטריות מכל הקאצ'קעס האלו שבאו להתקעקע, ושלא לדבר על המפיקה האיומה של האירוע שצעקה שם כמו משוגעת על אנשים. בסוף בגלל טלפון שבור ביני לבין אמא שלי ולדודים עליתי על רכבת חצי שעה לפניהם וחיכיתי להם בחיפה, כשאני מכרסמת בוטנים אמריקאים מהמכונה בשקל מרוב שאני גוועת ברעב ומותשת.

כשסוף סוף הגיעו הדוד והדודה המבוגרים מארה"ב, למרות המיגרנה הייתי צריכה לקשקש בנימוס ובחיוך ולהסביר פני לתיירים ועוד באנגלית!
עוד כמעט שעתיים בפקקים בדרך הביתה כשהראש שלי מפוצץ מעייפות ומיגרנה מהסרחונות שהנשים האלו בעבודה שפכו על עצמן, והדודה מלהגת באנגלית ושואלת שאלות על מה רואים מהחלון ומה בעצם אני עושה בעבודה ועל הילדה ועל סבתא שלי ואלוהים יודעת עוד על מה, ואני נלחמת בשארית האנרגיה שלי לשמור על הריכוז ולנסות להבין ולענות לעיניין ובלב אני מתפללת שיגמר כבר, רוצה הביתה, רוצה להתקלח ולישון!

הגענו לקראת 18:00 הביתה. הגורה רצה אלי עייפה אך רצוצה, מבקשת ציצי במיטה.
הדודה בשיא ההתלהבות רצה למזוודה ושולפת מתנות: איזה יופי - עוד בובת פרווה!!!
מה הקטע הזה של להביא בובות פרווה? כמה ארנבים ודובים שעירים צריכה ילדה אחת קטנה???
יש לי ילדה מנומסת להפליא, אמרה תודה ("אודה") וקראה בהתלהבות "נב" (ארנב) ונתנה לו חיבוק רגע לפני שזרקה אותו על הרצפה והתפנתה לעזור לי לפתוח את המתנה שאני קיבלתי - שרשרת פנינים כמו של סבתות ומזוזה לחדר הילדים עם ציור של רכבת עם ארנב וג'ירף.
זייפתי התלהבות והודתי לדודה כשאני מנסה להזכר אם יש לנו בכלל מזוזה בחדר ונזכרתי שכן, כי הדיירת שאמא שלי השכירה לה ולחבר שלה את היחידה הזו היתה קיבוצניקית דתיה והיא התקינה מזוזות בבית. זה לא עזר לה, הוא עדיין סירב להתחתן איתה והיא עזבה אותו בגלל זה.
היא הלכה, המזוזה נשארה...
השמועות אומרות שעם החברה שהיתה לו אחריה הוא התחתן, הפנים את המסר שאם הוא לא רוצה שיעזבו אז צריך לשים טבעת, כך לפחות המזוזה הזו עזרה למישהי (או שלא?)...

השכבתי את הקטנה לישון והאמת שכמעט נרדמתי איתה גם.
אמא סימסה לי לבוא לשתות איתם קפה/תה ועוגה. התקלחתי בזריזות, נכנסתי לטרנינג בית ועליתי למעלה להנהן ולחייך כשהדוד מספר סיפורי גבורה.
הוא היה משהו בכיר בטחוני לפני הפנסיה, לא בדיוק קלטתי מה, וגם לא ממש קלטתי את סיפורי הגבורה.

בשלב מסויים הרגשתי שהכל הופך לי בראש לעיסה רטובה ולא ברורה ושאני כבר לא מצליחה לזייף הקשבה ואמרתי יפה לילה טוב וירדתי אלינו לדירה. יש גבול לכל תעלול, והרגשתי שהיום עברתי כמה גבולות אדומים שלי אז אמרתי את מילת הבטחון והלכתי לקבל אפטר קר מהמחשב.
הקליקים האלו של המקלדת מרגיעים, הזמזום הזה של המחשב המקרטע נוסך שלווה.
אני אמשוך את עצמי עוד קצת, כדי לא להתעורר לפנות בוקר הפוכה. לא מתאים לי ג'ט לג לאות הזדהות עם הדודים.

מחר גם ככה אני אצטרך לבדר אותם עד שאמא שלי חוזרת מהעבודה.
מעניין אם יש סיכוי שהם ישנו עד 14:00? בכל זאת טסו איזה 12 שעות פלוס שעה ומשהו ברכבת ועוד שעתיים נסיעה במונית. שישלימו שעות, מה רע?
אם הם יקומו מוקדם אני אצטרך לשעשע זוג פנסיונרים וילדה היפרית שמצמיחה שיניים כשאני בעצמי הפוכה מחוסר שינה.

אני שוקלת ברצינות להבריז להם בסוף השבוע וללכת עם הגורה לבקר חברה.
כבר פינטזנו איך נקשור את השער עם אזיקונים כדי שהילדים לא יוכלו לצאת מהחצר, ונשב עם כוס תה ונקשקש לנו במרפסת והילדים ישחקו להם בכיף בגינה.
האמת שתיכננו ללכת למרתון הרצאות על אמנות בכפר, אבל בעלה התבלבל בתאריכים וקבע טיול ג'יפים עם חברים אז היא תקועה עם הילדים, ולי לא בא ללכת להרצאות לבד, וגם ככה אמא שלי התפחלצה כשהזכרתי לה שזה בסוף שבוע הקרוב והיא תיכננה שנעשה דברים עם הדודים ולא שאני אבריז להרצאות והיא תשאר לבד איתם ועם הקטנה. העיקר הזמנתי את הסופ"ש הזה ממנה חודשיים מראש, לפני שהדודים החליטו ספונטנית לבוא מארה"ב.
מחר אני אחליט מה בא לי לעשות. עכשיו אני יותר מדי עייפה!