וניל עם פיצפוצית

כבר כמה וכמה שבועות אני עובדת עם הגורה על גבולות חדשים בהרגלי השינה שלה, והיא כמו כל בת שנה וחצי לא מצויה, מחליטה להקדים את גיל "שנתיים הנורא" לעכשיו.
אין יותר להרדם על הציצי, או לישון רק עם אמא צמודה.
יש לנו שגרת שינה: ארוחת ערב, אמבטיה ארוכה ומפנקת, חיתול, פיג'מה, קצת ציצי וסיפור לילה טוב שמסכם את כל מה שעשינו היום, ואז - יאללה, לישון - לבד.
אמא נותנת חיבוק ונשיקה והולכת לרחוץ כלים, לסדר את הבית, לעבוד על המחשב או כל דבר אחר, והיא מרדימה את עצמה.
כמובן שיש ימים כאלו ויש כאלה...
יש ימים שבהם תוך 5 דקות שבהן היא שרה לעצמה מחרוזת שירי משחק היא כבר נרדמת, ויש את הימים שבהם היא בודקת כל גבול אפשרי מלפני ואחרי גבולות 67.
היא יודעת שאסור לה לצאת מהחדר, אפילו לרדת מהמיטה אני לא מרשה. כשאני תופסת אותה מנסה להוריד רגל מהמיטה היא מקבלת נזיפה ומוחזרת לנוכחות מלאה במיטה.
במיטה אני מרשה לה לשחק כמה שבא לה. יש לה את הכבשה שמנגנת שירי ערש משולבים בצלילי גלים, צרצרים ושאר מרדימים שכאלה ועם קול נשי נעים שמאחל לילה טוב וחלומות מתוקים ואל נשכח את ה - I LOVE YOU שהיא התחילה לקשקש חופשי בימים האחרונים בעקבות האזנה אינטנסיבית לכבשה המאירה והמנגנת שלה. אם לא בא לה רק על הכבשה - יש גם את פו הדב, אותה תיבת נגינה אלקטרונית שזורקת על התקרה אור עם דמויות של פו עם ובלי בלונים, כוכבים, פרפרים ודבורים לצלילי נעימת הפתיחה של הסרט.
יש לה גם בובות רכות: הבובה זהבה, דב קטן וורוד שקיבלה מאחותי, כד דבש מלא בכל הדמויות של פו וחבורתו, וכדור (כי בשיר יש "עייפה בובה זהבה ועייף מאוד הדב.... וכדור וגם ארנבת וכולם רוצים לישון") אז כמובן שיש גם בובת ארנבת רכה ונעימה שקיבלה מהנסיכה לבית המלוכה הכתום.

כמובן שהקטנה תחליט שיותר כיף לשחק עם התמונות שעל השידות ועם מנורת הלילה, ואתמול תפסתי אותה עומדת על השידה, ביד אחת מנורת לילה עם אהיל זכוכית, וביד השניה חבילת מגבונים, והיא מנסה לטפס על שידת המגירות הסמוכה.
היא חטפה כזו נזיפה שמיד היא נכנסה למיטה שלה בחזרה, ביד אחת הדובון הורדרד ובשניה הארנב, והרדימה את עצמה תוך דקות, אחרי שהשכיבה לצידה גם את הבובה זהבה (אחרי שהפשיטה אותה מהשמלה) ואת חזרזיר וכסתה אותם בשמיכה עם הדמויות של רחוב סומסום.

כך או כך - 20:30 גג אין עם מי לדבר, ופרט להתעוררויות מדי פעם בימים של צמיחת שיניים או אף סתום, די הגענו למנוחה ונחלה (אחרי מלחמת התשה קלה, אבל בשעות סבירות).

אז היום הרשתי לעצמי ללכת להדרכת החייאה. כולו מפגש אחד של שלוש שעות בערב, על קפה, תה ועוגה, במרכז לגיל הרך.
הבטיחו מדריך חתיך (וקיימו) וכיבוד טעים (נראה ככה, לא הספקתי לטעום), ותכנים חשובים שכדאי לכל אחד לדעת.

כרגיל, בשעה 20:00 הייתי היחידה שם פרט למדריך ולרכזת הגיל הרך, אח"כ הגיעו בטיפטופים שאר האימהות וגם אבא אחד (כנראה ששמע גם שהמדריך חתיך ובא להשגיח מקרוב על אשתו).
לקראת 20:30 התחילה ההדרכה.
חשוב, מרתק, אני מקשיבה ומסכמת לעצמי במחברת, שמחה שהגעתי, ומחכה לסוף, אחרי התרגול שבו ננשנש קצת קפה ועוגה ונתקשקש לפני הפיזור לבתים.

22:00 אני מוציאה את הסלולרי שהיה על מצב שקט, כדי לצלם משהו בהדגמה, כדי לזכור יותר טוב. אני רואה סימן של הודעת טקסט מאמא שלי, ששלחה אותה דקה קודם לכן, פותחת: "די. נשברתי. בואי עכשיו". סימסתי לה בחזרה שאני באה מיד אחרי ההסברים, ולא נשארת לתירגול. חצי שעה אח"כ, כשכולן התחילו להנשים ולעסות את הבובות ולגשת לפינת הדברים הטעימים, אני לבשתי מעיל ויצאתי בצעידה מהירה הביתה, כדי למצוא בסלון סבתא אחת מותשת וגורה שכבר מזמן היתה צריכה להיות במיטה.

"ומה יהיה בחמישי הבא?" אני שואלת את אמא שלי בדאגה. היא עונה: "ככה זה כי הרגלת אותה להרדם לך על הציצי".

סליחה???!!! איפה את חיה??? כבר שבועות שאני משתפת אותה במעבר להרדמה עצמאית של הילדה כדי להקל בעיקר עליה את הלילות כשאני יוצאת לעבוד, מכינה אותה לסילבסטר, שמה לה גבולות ברורים ועומדת מאחוריהם, והיא, עם נסיון של ארבעה ילדים ומיליון שנות הכשרה ונסיון בחינוך, ככה מחרבת לי הכל בשעתיים.

העיקר לא הבינה למה אני כועסת עליה. גם חירבה לי את החינוך, גם את הריור על עוגת השמרים עם שוקולד שחיכתה על השולחן, וגם את הקשקשת עם הבנות בלי שהילדים יפריעו.
ושלא לדבר על עוד דברים חשובים שהמדריך החתיך רצה להעביר בהמשך אחרי התירגול של ההחייאה.

דקה אח"כ הילדה במיטה, מקטרת שניה כי לא קיבלה ציצי, ושניה אח"כ בוהה לרגע בדמויות של פו על התקרה ונרדמת.
בלי שום בעיה.

זה כזה מעצבן! סתם פיספסתי את העוגה הטעימה!!!
מחר יש לי איזו חלטורה קטנה ביישוב, אח"כ אני הולכת לקונדיטוריה של רעות לפצות את עצמי במשהו טעים אחר.

אח"כ נראה לי שאני אכין לאמא שלי כוס קפה ועם פרוסת עוגה להמתקה, אושיב אותה לשיחה.
מסתבר שגם לאימהות צריך לשים לפעמים גבולות...