וניל עם פיצפוצית

לרגע התבאסתי קצת כי חשבתי שנאחר, אבל בדיוק כשהגענו שמעתי את "אובססיה", השיר הראשון, וחשתי הקלה.
נכנסתי מהר, בקושי אמרתי שלום לאנשים, רצתי קדימה כדי לחייך אל ונוס וכנען, חיוך כזה שאומר "הבטחתי שאני באה, אין מצב שאני אפסיד את ההופעה שלכם, עכשיו אני פה, אתכם"
כנען קלט מיד, ונוס קצת אח"כ.
אחרי שנשמתי לרווחה הלכתי ואמרתי שלום לכמה אנשים שאני אוהבת.
ואם היו אנשים שראו אותי ואני לא אותם, צטערת, קורה... במקומות האלו קשה לי לראות ושורף לי מהעשן בעינים ואני נהיית חצי עיוורת, כמעט חירשת (מהעוצמה של המוסיקה) ולגמרי לא בפוקוס.
אני לא אדם של מועדונים באופיי, תנו לי מפגשים קטנים ואינטימים ואני מאושרת.
בגלל זה הרגשתי הרבה יותר מלאת אנרגיה בחזרה הגנרלית מאשר בהופעה, כי שם היינו רק אנחנו: דן, כנען, עדי והגיטריסט ששכחתי את שמו (אדם?) והיה נורא אינטימי וכייפי.
בסה"כ מאוד נהנתי, לפגוש אנשים שלא ראיתי מזמן (כולל מישהו לא מהקהילה שהיה לי קטע מיזמוזי איתו פעם כי הוא כל כך דומה לחבר הראשון שלי, הוא ניגש ושאל אם אני זוכרת אותו, עברו כמעט שנתיים מאז, וזכרתי, הוא כל כך דומה לקאובוי שלי שאין מצב שאני אשכח...)
היתה הופעה באמת מרגשת, רק חבל שהרבה אנשים לא יכלו להגיע בגלל המצב הבטחוני.
טוב, שורפות לי העיניים בצורה איומה, אני הולכת להתקלח ולישון.
לילה טוב
}{