Realitivity

אני כנראה לומדת איפוק מהו.
אני כנראה לומדת דיפלומטיה מהי.
מי היה מאמין.

לא ברור מה נחת עליי. אולי זו רוח החג, אולי בילוי של יותר-שעות-ממה-שהתרגלתי-לאחרונה עם הילדים.
אבל את הקניות של השבוע החלטתי לעשות היום (מי עושה קניות ביום שישי?).
ובסופר זול והמוני (מי עושה קניות בסופר זול והמוני? ביום שישי??).
וכולם ביחד (מי? מי? מי לוקח את כל המשפחה לב-י-ל-ו-י של קניות בסופר זול והמוני? ביום שישי???).
ובדיוק כשפסענו החוצה אלהים החליט/ה (לא נכנסת לפינה הזו (: ) לבכות.
ולבכות.
ולבכות.
ולבכות.
ואני נוהגת.

מאז התאונה ההיא לפני לא-יודעת-כמה-שנים לא פחדתי ככה על הכביש.
גם אז היה גשם זלעפות. איזה פלאשבק. בעעע...
הפעם (טפו טפו טפוווווו) יצאנו וחזרנו אין וואן פיס.

אבל וואללה, לא היה כלכך נורא בסופר.
היה.. אפילו... סוג של... בילוי.

כיצד תרגישי כשכבר נכנסה השבת? (5)

תגיד אני אוהב אותך.
תגיד.
אם זה נכון, תגיד.
תגייייייד!

גם אם נדמה לך שזה נופל על אזניים ערלות.
גם אם מתוך החוסר שאני חשה אני דוחה את המילים.

אז תגיד שוב.
תגרום לי להאמין לך.

אתה לא רואה שאני זקוקה לזה?


* גם זמינות יכולה להיות סם שקשה להיגמל ממנו.

דמיינו לעצמכם עכבר מעבדה.

מטרת הניסוי: הבנה של מערכת ההתניות של העכבר, ולמידה דרך ניסיון.

האמצעי: מבוך עם קירות מחושמלים.

לעכבר מחוברות אלקטרודות המעבירות בו זרם חשמלי בכל פעם שהוא סוטה מדרכו ונוגע באחד הקירות המחושמלים. הזרם אינו חזק, אבל הוא מעביר בו טלטלה.

עכשיו, דמיינו לכם את העכבר הזה, מטייל להנאתו במבוך. המבוך די נחמד לשמחתו, עם ציורים מעניינים על הקירות, עליות וירידות מדי פעם, מדי פעם הוא מגיע לאיזו פינת חמד ושם מחכה לו גוש גבינה קטן. הקיצר, עכברון די מרוצה.

אחת לכמה זמן יוצא לו בטעות לכשכש קצת בזנב, ואז, אם הזנב מלטף את הקיר, העכבר מתחשמל קלות. אחרי הפעם הראשונה הוא התיישב במקומו, מטלטל את ראשו מצד לצד, כלא מאמין, ואחרי מספר שניות התעשת והמשיך ללכת. אחרי הפעם השנייה הוא הסיט ראשו אחורה במהירות, נרעד לרגע, והמשיך ללכת. לא קרתה פעם שלישית. מסקנה מתבקשת - העכבר למד.

עכשיו, דמיינו לכם את הניסוי הזה מתבצע שוב, על עוד עכבר.
ושוב.
ושוב.

אלפי עכברים עוברים במבוך הזה, עם אותם קירות מחושמלים. רובם מפתחים את אותה התניה ולמדים לא להזיז את גופם יתר על המידה בתוך המבוך, כדי לא להיתקל בקירות. הם מסגלים לעצמם התנהלות מוקפדת ואכן, בפעם השנייה/שלישית/רביעית, כבר עוברים את המבוך ללא אף התחשמלות.

ועכשיו דמיינו לעצמכם את אותו אחוז קטן של עכברים שרואים אותם, פעם אחר פעם, מתחשמלים.

מסקנה אחת תהיה שמשהו רופף אצלם. לא זוכרים שזה כואב, או לא קולטים את הקשר בין הקיר ובין הזרם.

מסקנה אחרת יכולה להיות שזה יכול להיות די משעמם ללכת במבוך (ובואו נודה על האמת, שזו לא כזו תורה מסיני, מבוך), מתחילתו ועד סופו, בלי שום פלפל בדרך. ויש כאלה עכברים שללכת בתלם עבורם זה לא כזה גליק, ודווקא השוק, הזרם, הטלטלה, במקום להפחיד או לכווץ אותם, מספקים להם את העליצות הנדרשת על מנת לעבור את המסלול בחדווה.

+++

מדהים שאני לא יודעת להסביר עצמי. בעיקר מדהים, כי אני רהוטה ובעלת שפה עשירה. אבל זה לרוב בשיחה, ופחות בכתב. בכלל, אני חזקה הרבה יותר באלתור ושליפה מאשר בתכנון והגהה. ואני – כמו העכבר היוצא-דופן הזה – גם אני מוצאת עצמי פעם אחר פעם, נשענת על קיר מחושמל, בשביל הז?ץ, כי אחרת משעמם לי ורגיל לי. ואם יש משהו שקשה לי איתו, הרי זה הרגיל והצפוי והבנאלי והמשעמם. עם כל הדואליות המתבקשת מהיותי טיפוס רגיל, צפוי ובנאלי (משעמם – לא!).

+++

ואולי הקבלה לגרף הלב תהיה נאה יותר.
מה לעשות שכדי לחיות, גם הלב צריך ז?צים.

+++

אה, וגם שכחתי לציין שהקירות המחושמלים האישיים שלי הם לרוב פינות כאלה, שלוקחות אותי לתחושות לא נעימות. ותבינו, אני בוחרת לגשת אליהן. זה מבחירה. אני מחפשת את התחושות הלא נעימות, כי הן גורמות ללב שלי לפעום, לדם שלי לזרום, לאדרנלין להציף אותי. יש שיאמרו מזוכיסטית. אני לא באמת משוכנעת, לפחות לא בדיכוטומיה כזו חד משמעית. אני אולי מזוכיסטית לעת מצוא 😄

+++

שלום, אני עוברת היום יום מחושמל.

לרוב, אני פשוט רגילה.

High maintenance cynic biaze

כמו באגדות, כמו בסיפורים, כמו ברומן הרומנטי.
בן לוקח בת.
לוקח אותה למחוזות העונג, לפסגות התשוקה והתאווה, למקום בו היא פורקת כל עול ומגלה את האישה-חיה שבתוכה.
האביר על הסוס הלבן רוכב אל עלמתו, ומניף אותה על הסוס מבלי שהיא יכולה אפילו להגיב. הוא מחליט "בעל כורחה".
ואם כבר, אז זה גם קורה בחוץ. לעיני כל, כשאיש אינו מסתכל.

זה החומר ממנו עשויות פנטזיות השליטה המקוריות שלי.
יש שם המווון רומנטיקה. יש שם תיאום מוחלט בין רצונות העלמה (להלן: אני) ובין רצונות הנסיך (להלן: הוא). יש שם משחק מניעה חמוד ומתפנק, לצד משחק כניעה חמוד ומתפנק. יש שם לקיחה שלי בלי רשותי (שברור מאליו שנתונה, ובכל זאת, המשחק מחייב). והכל כלכך סקסי ומתאווה, נוטף תשוקה ומיצים. ושיאים ושיאים ושיאים.

קשה להגיע לשם בקשר ארוך, כשהמניירות של כל אחד מאיתנו מוכרות כלכך טוב זה לזה. לי באופן אישי, עד כמה שזה מזין פנטזיה, זה קשה שבעתיים. role play וציניות לא הולכים ביחד.

אז אפשר להבין כמה מרוגשת אני כשזה קורה.

בעצם התשיעית זה שד (3)

רקע:
"בא לי להיקשר. לא קשירה למטרת התעללות - קשירה שהיא ההתעללות. טובבב?..."

אביזרים:
מקל מטאטא
4 חבלים באורך שווה
2 גלילי תחבושת אלסטית

התוצאה (הייתי מצלמת, הוא לא רצה):
ידיים לשני קצוות המיטה, רגליים פשוקות וקשורות מהברך כל אחת לקצה אחר של מקל המטאטא (סוג של הום מייד ספרדר), כפות רגליים מוצמדות, בהונות קשורים זה לזה ומהם נכרכת קשירה די הדוקה סביב הצוואר, כך שהראש נאלץ להישאר מורם.

כן, קשירת התעללות. בהחלט. נורא כמה שהיה לי שם לא נוח. נורא מגרה. אותי.
אותו גירו דברים שלי כאבו.

התחרש כשנגזר דינו בפה (2, 3)