Realitivity

יש ונדמה לי, שכל דינמיקות העולם (שלי) נעות במחזוריות מדויקת ומסונכרנת,
עם המחזור שלי.

כגודל הציפיות, גודל האכזבות.


וזה לא משנה אם זה ילד שמתרגש מאירוע משמח ונטרף מההתרגשות, כי הוא לא יודע איך לנטר אותה.

או אם זו עובדת שנותנת את הנשמה ומצפה שיכירו בזה, ובמקום זה מקבלת קטנוניות ותחושה שמחפשים אותה.

או אם זה יזם שמת להצליח.

או אם זו אישה שרוצה, ולו פעם, להיות מסוגלת להיות עצבנית מבלי שיגנבו לה את הרגשות.


לא מסוגלת לשתק את מערך הציפיות שלי, ולא מוכנה להטיף ו/או לחנך לכך מסביבי.


וזה עוד אחד מהפוסטים שמקומם בכלל לא בפלטפורמה הזו (כמו רבים מחבריו), אבל הלא הבלוג הזה בכלוב כבר מזמן הפך לפח הזבל הפרטי שלי

===
22:37

או פאק איט. לא מוותרת.
זו אני. לא מסוגלת.
סדקים יהיו לי בגולגולת, אבל הראש הזה ימשיך להלום בקיר. עד שיפצח אותו.
או לפחות עד שיהיה לי נוח.

לא יודעת.

לא יודעת.

לא יודעת.

מאתגרים אותי הערב...
ועדה לסידור ג'וב (5)

אז מה עם זאת?
רק עברית, קיבינימט (6)
לא קלה.

בהשראת חידה מעצבנת-
צרפתי מגזים (5)
מפיסטו מתבקש להסות.

דגנרט. אין מילים אחרות לתאר את הבנאדם הזה (טוב, אולי מצאתי כמה בכותרת (: ). פשוט דגנרט.

אז היום היתה לי שיחת הערכה. השנה נגמרה, אני (כמעט) סוגרת שנה בחברה, והגיע הזמן. כהרגלו בקודש, הבוס שלי הזיז את השיחה שלנו לפחות 5 פעמים לפני שסופסוף הגיע המועד הסופי. אני מתיישבת בזחיחות הדעת על הכיסא, מצפה לשמוע שבחים (שזו טעות יסודית, כי הוא לא יודע איך לייצר שבחים), ומקבלת לפנים ביקורת אכזרית שאם לא הייתי יודעת מה אני שווה, היתה גורמת לי לקפל את הזנב בשקט בשקט, לארוז את חפציי ולהתפטר באותו הרגע.

והאבסורד הכי גדול הוא שכשאני מנסה לחזור על הביקורת שלו בפני אחרים, אני נוכחת לדעת שבתוך ה"תחושות" שלו על זה שעוד לא מצאתי את מקומי, שזורות לאורך כל הדרך התבטאויות חיוביות להפליא, על פידבק לקוחות, ומעמד שצברתי בחברה, על לקיחת יוזמה וניהול נבון של משימות, על יצירת סביבת עבודה נעימה והפיכה למנהלת הפרויקטים שכולם רוצים לעבוד איתה, וכו' וכו'. אבל למרות זאת, ההערכה הכללית היתה גרועה!

הוא, האפס, זה שלא יודע מה משמעות המונח ניהול זמן, זה שלא ידע מה זה EQ גם אם הוא ינשוך אותו בתחת, זה שהביטוי "נאה דורש - נאה מקיים" הומצא בשבילו (כמשהו לשאוף אליו), זה שהצלתי את התחת שלו כלכך הרבה פעמים בעשרה חודשים. הוא מעז לומר לי שלא מצאתי עדיין את מקומי.

בניגוד לאני הרגילה מולו, אולי מתוך זעזוע כלכך עמוק, הצלחתי להשיב לו בגובה העיניים, ולהתייחס לטענות התחושתיות שלו. ובכל זאת, זה לא הניח את דעתי. זה לא הפיס את עלבוני. ואם זה היה ניסיון ליצור מוטיבציה דרך חיזוק שלילי, זה מאוד לא הצליח.

עוד, עוד, עוד
עד ששורף

* * *

שוב לא שקט - רוקפור


בדרך אל ההיגיון
בורח למקום מוגן
הייתי משנה הכל
אם אפשר היה לדעת
זמן עובר, חלפה שנה

בדרך אל ההיגיון
זה בכלל לא שיר רומנטי
ללכת לכיוון נכון
עוד סיפור שלא נגמר
זמן עבר, חלפה שנה

שוב לא שקט
דו דו דו דו דו,
דו דו דו דו דו
שוב לא שקט
דו דו דו דו דו,
דו דו דו דו דו
דו דו דו דו דו, אה

בדרך אל ההיגיון
אני מקשה ללא מוצא
בדרך לסיום נכון
זה הטקסט שלא נגמר
שלא נגמר

שוב לא שקט...

פעם (או אולי יותר מפעם אחת) התנהל לו בפורום דיון, אחד מהמעצבנים האלה, שהתחיל מפוסט תמים של מישהו או מישהי ונמשך על פני 20 אלף עמודי סתלבט אכזרי על הנושא שהועלה. ומה שהועלה אז היתה מילה קטנה בשם סאבמישן. אם יש דבר כזה או אין דבר כזה, אם זה מצב מנטלי שניתן להגיע אליו או סתם באז וורד, וכו'. אם היה לי כוח הייתי חופרת בפורום ומלנקקת, אבל אין לי. וחוצמזה, זו לא הפואנטה. הפואנטה היא שהיום גיליתי סלאש נזכרתי שהמילה הזו אמיתית. שהמסוגלו?ת לעבור סשן אכן תלויה בסטייט אוף מיינד, ושלפחות אצלי, הס.א.מ. הזה מאוד לא מובן מאליו. אין צורך במצב מנטלי ספציפי ע"מ להיות מסוגל לחוות כאב, או השפלה. כשזה נקודתי. אבל להיות שם במצב מתמשך בהחלט דורש סוויצ' מנטלי. אצלי זה סוג של הפנמה ש(באותה רצועת זמן, כי לאורך תקופה אני באמת לא רואה את עצמי מסוגלת) מותר לו. שזה מנוגד לכל כלל או רציונל ביומיום, ואני, הלא, בנאדם רציונלי עד כאב. ולהיות מסוגלת להגיע להפנמה שעכשיו מותר לו, ועכשיו הוא מחליט, כך שמרגע שהפנמתי אני משחררת מושכות, זה לא טריוויאלי. זה וואחד סטייט אוף מיינד. זה סאבמישן.

אחת קצת משועשעת-
יהודי מתחזק, או המלך מתעסק עם אלון? (6, 4)