לפני 15 שנים. 9 בנובמבר 2009 בשעה 16:51
נזכרתי למה אני לא מחבבת סתיו.
Realitivity
מציאות סובייקטיבית.רקעלעצמילספרידעתי
עליי. על החיים שלי. על המחשבות/רצונות/מעשים שלי. על הבדסמ שלי. טוב, לא ממש בעצם.
לפני 15 שנים. 8 בנובמבר 2009 בשעה 17:11
בעעעעעעעעעעעע
לפני 15 שנים. 7 בנובמבר 2009 בשעה 19:07
הממ... איזה פעילה אני היום בבלוג (ועוד ביום ללא שיתוף פעולה).
אז הנה השלל שאספתי מהסיבוב האחרון בינינו. אם לא אמרתי, או לא הבנתם, אני אוהבת את זה. אבל ממש.
http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=1547&pos=0
לפני 15 שנים. 7 בנובמבר 2009 בשעה 17:08
או שזה מפאת מחסור בצופים או שזה מפאת מחסור בשכל.
אבל רבאכ, זה לא כזה קשה...
נו יאללה, מה הפתרון?
לפני 15 שנים. 7 בנובמבר 2009 בשעה 6:58
החלטתי לחלוק תחביב ותיק שלי עם קהל קוראיי הצנוע, ואם כבר, להעלות אתגרצ'יק (בינתיים, שלב ראשון). אז להלן, מפרי עטי, חידת היגיון בסגנון תרתי משמע של 7 ימים. מוזמנים לנסות:
אילו דברים היא פולטת? למה הכוונה? (2, 3, 5).
לפני 15 שנים. 5 בנובמבר 2009 בשעה 15:33
חכם סיני עתיק אמר שמודעות לבעיה היא הצעד הראשון בדרך לפתרון.
חכמה (self proclaimed) עכשווית אמרה שאמנם צעד ראשון, אבל מתוך דרך מאוד מאוד ארוכה. או במילים אחרות, בין מודעות לפתרון אין בהכרח קשר חד חד ערכי.
ובתור אדם מלא תובנות (self proclaimed, שוב) אבל לא בהכרח מלא בפתרונות מיושמים לכל בעיה, אני בהחלט מזהה כשל בהוצאה לפועל.
אבל לא על זה רציתי לדבר. דווקא בתובנות רציתי להתמקד. בתובנות, ובשילוב שלהן עם נטייה מאוד חזקה לאמירת אמת, או אפילו הטחת אמת, במיוחד הקשות שבהן, והנטייה הידועה לחפירות.
כי במקומות בהם הנטיות הטבעיות מתאפשרות וניתן להן מקום מחיה, שם נעים לי. ובמקומות בהם אני מוצאת שיתוף פעולה, במיוחד כזה שבא מנטיה טבעית של הצד השני, ולא מרצון לר?צות אותי, שם אני פורחת.
וזה לא ממש משנה אם מה שנאמר קשה או קל; אם התובנה חיובית או שלילית. הניתוח, ההבנה, המיפוי, הלוגיקה של הדברים, הם אלה שלרוב מעסיקים אותי וחשובים לי.
נדיר למצוא אנשים שחולקים איתך תכונות כלכך דומיננטיות, שמייצרים כמוך הנאה מחקירה לנבכי הנפש, שמתרכזים בתובנה עצמה וממפיקים ממנה תועלת אז איז. וכשמוצאים כזה אדם, היכולת להגיע שם להישגים מדהימה. כי תובנה משותפת, כשהיא באה ממקום של תקשורת אמיתית ופתוחה, כשהיא נקייה מחוסר נעימות כלפי הצד השני, היא כר מעולה להתקדמות אל עבר הצעד הבא בדרך לפתרון.
לפני 15 שנים. 1 בנובמבר 2009 בשעה 19:43
כמה?
לפני 15 שנים. 30 באוקטובר 2009 בשעה 10:58
איך אומרים חכמים? על טעויות משלמים מהר ובמזומן. אז על הטעות המתמשכת הזו אני אולי לא משלמת כלכך מהר, וניתן לפרוס לתשלומים, אבל איי איי איי, התשלום עצמו...
זה לא שאני מאשימה אותם. זו היתה תקופה אחרת (קצת), המודעות היתה נמוכה יותר. זה לא שהבית שחה בכסף, ואיכשהו זה הוגדר, בכורח המציאות, כמותרות. רפואה מונעת זה לא משהו שעניים חזקים בו. אז *לא* הלכתי לרופא שיניים כל חצי שנה. ו*לא* ביקרתי אצל השיננית פעמיים בשנה (השיננית הנוכחית הזילה דמעה יחד איתי מהתרגשות נוכח ההתמדה שלי השנה; שנה ראשונה בכל השלושים וחמש שכבר הספקתי לעבור, בה אני מבקרת אצלה פעמיים!!!). אפילו לא צחצחתי שיניים פעמיים ביום. זה הרגל שהתווסף רק אחרי הצבא.
FREEZE FRAME: גיל 11, שעונה על הספה בסלון עם כולם, נוגסת ביס ראשון בעוגייה, ומתפוצצת. ל-ע-ו-ל-ם לא אשכח את עוצמת הכאב, זה שהביא בסופו של דבר את השן הזו לטיפול שורש. פאקינ' גיל 11. ומאז - פובייה משתקת. זה לא מנע טיפולים כשהיה צריך, אבל זה גזל כלכך הרבה אנרגיה, זה היה כלכך קשה. וזה קיבע את ההווייה הזו, שטיפול שיניים הוא רק כשכואב. רפואה מונעת זה לא למבועתים.
אל חושיי שבתי רק לפני כשנה. אזרתי אומץ, הלכתי למרפאה והתחייבתי כלפי עצמי שאני לא עושה את זה לעצמי יותר. הפה הזה יהיה מטופל ומטופח, יכאב כמה שיכאב, יעלה כמה שיעלה, יפחיד כמה שיפחיד. והמכה לא היתה כלכך נוראה. לא כאב כמעט בכלל. עלה אמנם, אבל לא ההוצאה העצומה אליה הכנתי עצמי נפשית. הפחיד - זה כן. על זה אני לא מסוגלת להתגבר. חשבתי שעליתי על הגל. שאני עם היד על הדופק ומונעת מעצמי בעיות.
היום התברר לי שטעיתי.
לפני 15 שנים. 29 באוקטובר 2009 בשעה 18:28
ויש לפעמים
שהנפש צמאה
לטעם לא מוכר
לא מזוהה
לא נמצא
--
רוויון בלתי מושג
לצמא לא מוגדר
--
ויש לפעמים
שטעם חדש
מסקרן, לא ממופה
יוצר ומייצר
מגדיר צמא
--
הפתרון יוצר צורך
המענה גלום בהגדרה
--
ויש לפעמים
שהנפש קהה
לא טועמת
נסגרת, מתכנסת
שוכחת איך להתרגש
--
יש.תמיד.אותי.
--
ויש לפעמים שאני בוחרת בי. רק בי.
עולם ומלואו.
לפני 15 שנים. 23 באוקטובר 2009 בשעה 11:48
פשש.. אולי זה איתות שהצעד הזה לא מומלץ.
זה יהיה אירוני להפליא לגלות, דווקא עכשיו, שהצעד כבר נלקח.