Realitivity

להכניס לו ממלא אותי אדרנלין.
לחטוף ממנו ממלא אותי אנדורפינים.
וסימנים, זה בכלל אושר בהתגלמותו.

הגיע הזמן להודות, אני חובבת היאבקות.

ברור לי שזה פאתטי וילדותי, ובכל זאת אני לא נמנעת מלחשוב ככה. אפילו, אם לומר את האמת, אני נהנית לחשוב ככה. במושגים האלה שלקוחים מהילדו?ת, מהנערו?ת.

אני זוכרת את אמא של לין. היא ילדה אותה בגיל 18, ובימי בי"ס יסודי העליזים, היא נראתה לי האמא הכי מגניבה בעולם. לא כמו אמא שלי, שהיתה אמא לכל דבר ונראתה כמו אמא לכל דבר. אמא של לין היתה צעירה בנפשה וברוחה. היא גם נראתה מצויין פיזית, מעין אקס-דוגמנית ששמרה על חיטוביה, בעוד אמא שלי נהגה ללבוש מה שלי נראה כמו חליפות של דודה, או של אמא סטנדרטית לצורך העניין.

היו שם כל מיני החלטות ונדרים פנימיים של ילדה, ששואפת להפוך לאמא כזו גם. עזבו את העובדה שהאישה היתה בעצמה ילדה וכישורי האמהות שלה היו מוטלים בספק, היא היתה חתיכה ומגניבה ולי זה הספיק.

זה השפיע עליי. אחרת אני לא יכולה להסביר את העובדה שבגיל 22, משנוכחתי שאמא בת 18 כבר לא אהיה (כן, אני חושבת לאט), ובכלל, בגילאים כאלה צריך לטרוף את העולם ולא להתביית, זה ישב לי בראש, אפילו ניקר.

את הגדולה שלי ילדתי כשהייתי בת 29, לא הכי צעירה שאפשר. את הקטן, בגיל 31.

ולשמוע ביומולדת שבדיוני האמהות הקצ'קע של השכונה הלייבל שאני קיבלתי הוא האמא הקולית (יענו cool) והקידית (יענו kid), בהחלט הפתיע, החמיא, וסגר לי מעגל בחיוך תוך עיקום זוויתי של השפה.

באמת מיוחד. אחר. זהה אבל אחר.

אינטימיות שנמצאת בדיוק במקומות בהם זה טבעי וברור שאפשר גם במהלך התרוקנות לכרוע ולהתמלא.

חיבור שמתבטא במחוות הקטנות שיודעות להצית אש.

שובבות נסיינית שמלמדת אותי הכלה מהי 😄

וזה מוכר ואהוב, וזה מיוחד ואחר.

דילדו מוכן? מוכן.
פלאג מוכן? מוכן.
גוף מוכן? לא בטוח...

היידה, עושים DP.

סיטואציה משעשעת ראשונה: אז בראש ובראשונה זה להתפשק במרחק 20 ס"מ מהעיניים שלו.
אחר כך זה להתרחב, עד כמה שניתן, כדי שהפלאג יוחדר בקלות. הוא אוהב שאני משתפת פעולה.
בהמשך, הדילדו מצטרף ואני מרגישה מקובעת למקומי ומלאה. מאוד מלאה.
ואז צריך למלא גם את החור השלישי.

סיטואציה משעשעת שנייה: הזין מדגדג לי את הענבל קצת יותר מדי, גאג ריפלקס, הדילדו כמו יורה עצמו החוצה.

סיטואציה משעשעת שלישית: לקבל לו מחזור על הזין.

סיטואציה משעשעת רביעית: הפלאג גם הוא מקבל מנה, אבל אחרת.

(מה שנקרא, דאבל פנטריישן, דאבל הפרשה).


אז כן, היה מאוד משעשע. אבל לרגע לא הרגשתי מבוכה *מולו*. מול הסיטואציה, כן. אבל מולו - ליתר דיוק - איתו, זה לא הביך, זה שעשע, הצחיק.
רק לחשוב על מצבים דומים עם אדם אחר גורם לי להסמיק ולמות מבושה. אבל חזק הוא כוחה של אינטימיות כלכך גדולה.

1. אז אני שונאת את הבוס שלי. כן. שנה לא חגגתי עדיין, והנה, הגעתי למסקנה הנפלאה הזו.
מה שהכי גרוע פה בהבנה הזו, זה שזה פותח לי את העיניים החוצה. אני, אשת מסגרות, נדרשת להתחיל לבדוק אופציות. ולצערי, התחום שלי כלכך צר ומתמחה שזה כנראה אומר שאצטרך לבלוע את הצפרדע הזו תקופה לא קצרה.

בעע...

2. ובסכה תשבו שבעת ימים.
ככה זה נאמר, לא? בשנים האחרונות הולך החג הנחמד הזה ותופס לו מקום של כבוד אצלי. אני ממש נהנית מכל עניין החברותא הזה, המשפחתיות, האירוח, הביחד. התחושה הנעימה הזו שיש לנו שכונה שהיא ממש שכונת חיים. שכן שהוא חבר זה ממש ממש נחמד.

3. אני לא מנהלת משטר טיפוח קפדני. אני מחשיבה עצמי למטופחת למדי, אבל אין לי סקג'ואל קבוע של ספר, פדיקור/מניקור, קוסמטיקאית וכו'. וזה לא כי אני חושבת שזה מוגזם, זה בעיקר מטעמי עצלות. כל פעם שאני טורחת ומבצעת, ההרגשה עימה אני יוצאת כלכך ממלאת אותי חדווה, שבו במקום אני רושמת לעצמי שכדאי להפוך את זה להרגל. גם היום.

הידעתם כי מקובל לומר ביום כיפור חג שמח?
(ובמקובל, הכוונה מקובל על פי המסורת היהודית, לא רק על פי המסורת האשכנזית-צפונבונית-לא-שומרת-כלום - וסליחה מראש, ברוח החג [השמח] מכל מי שההכללה הקשה הזו שעשיתי מפריעה לו - דיברתי על עצמי, לא עליכם).

ובכן, אני לא ידעתי.

אז זהו, שיום כיפור אינו יום צום בגין א?ב?ל יהודי, כמו צומות אחרים (ט' באב, י"ז בתמוז וגו'). יום כיפור הוא יום התנקות והזדככות, ועל כן הוא נחשב ליום טוב. חג. שמח.

אז בברכת חג שמח, מנקה ומזכך,
- DA out -

'תגעגעתי.

אז באתי.

היה שם רגע קסום של פסטורליה,
בו הכל ישב במקומו.

הפנים היו מעו?ותות בזוית של חיוך,
הקולות, קולותיהם של אנשים משחקים.
ושל ילדים עולצים.

ואני, לרגע משתתפת, לרגע רק צופה מהצד.
בוחנת. מזמנת גם אליי את העווית.

מחייכת בהשלמה,
מתמסרת לנועם.
והוא מתוק אף יותר כשהוא בא כי הזמנתי אותו פנימה.

בסופו של יום, הכל מסתכם לשאלה אחת-
אילו משקפיים בחרתי להרכיב עכשיו.

לשנה טובה יותר מקודמתה.
ודיינו 😄