|
|
|
שקט! אני עסוקה כעת בוויכוח סוער עם הקונפליקטים הפנימיים שלי!
השקט הארור והמבורך הזה.
מה יהיה הסוף איתי?
מילת המפתח - איזון.
לא יודעת איך עושים כזה.
כשקורה, זה יותר מדי. אז מפסיקה.
כשאין, חסר. אז מתחילה.
לא מסוגלת להתחיל.
לא מסוגלת בלי.
לא מסוגלת עם.
חופררררת...
מתקפת הורמונים הופכת את הבטן.
מלנכוליה מרימה את ראשה הנעצב.
סבלנות שנגמרת במחי יד וזעם שמגיע יש מאין.
רצון מתפרץ לבלוע את העולם מתנגש בצורך חד משמעי לעצום עיניים.
כאב ראש שכאילו נמצא שם תמיד.
רוצה ולא רוצה.
גדושה רגשות מלהכיל, אטומה וכלום לא נוגע.
עודף אמפתיה מאיים להכריע,
והופך בהרף עין לאפאתיה.
אני כנראה צריכה להודות על מזלי הטוב, כי גם ממרומי הגיל, הניסיון והציניות (הו, הציניות), אנשים לא מפסיקים להפתיע אותי.
מכנסיים שיושבים עליי טוב - 350 ש"ח.
נעלי עקב אופנתיות - 450 ש"ח.
למעוד על עקבים גבוהים מדי עם בני בן ה-4.5 (~ 20 ק"ג) על הידיים, באמצע בית הספר של הבת שלי, ולנחות על התחת תוך כדי עיקום הקרסול וקריעה חיננית של התפר האחורי של המכנס - PRICELESS !!!
(לילד שלום).
איך יוצאים מלו?פ?? דרך אחת - לזרוק לפח, את הטוב ואת הרע גם יחד.
הגדולה(קטנה) שלי התחילה היום כיתה א'.
צעדה שם, הפספוסונת המדהימה שלי, עם חולצת בי"ס אחידה וחיוך מתוח מרוח על הפנים.
כיתה א'.
יצא לה להיות בכיתה אחת עם די הרבה חברים מגן חובה. הקטנטנים האלה מתיישבים כאילו הם יודעים מה הם עושים, בשולחנות קבוצתיים של שישה, הכל נראה כלכך גדול עליהם, אבל כולם, עם הסקרנות והמתח על פניהם, מרגישים מאוד בתוך הסיטואציה.
נשארתי שם בבי"ס עד אחרי 10, מתקשה להיפרד. מתקשה להבין שזהו זה. תמה תקופה. החלה תקופה חדשה. נו מור להתפנק במיטה עד מאוחר כשאמא יכולה. נו מור לצלצל לגן לשאול איך היא כשבבוקר כאבה לה קצת הבטן. כל יום להתייצב כמו חיילים טובים עד 8, תלבושת אחידה, שיעורי בית... החיים האמיתיים.
יה אללה.
ולך, מלאכית קטנה ומקסימה שלי, אני מאחלת שתגדלי ותצמחי בבית הספר. שתמצאי את מקומך במהרה ותרגישי את העונג שבלמידה ובהצלחה. שתמצאי לך חברים וחברות חדשים, ולא תשכחי את הקיימים. שתראי במורים שלך חברים ומנחים. שיהיה לך קל. שיהיה לך טוב. אני אוהבת אותך הכי בעולם וגאה בך בטירוף.
אז מה היה לנו?
נופש. וזה ב-נ' ולא ב-ח' כי זה היה עם הילדים.
שבוע ימים.
שבוע ימים חם ואינטנסיבי ומלא הפעלות, פעילויות, אקשן פיזי ושמייח.
שבוע משפחתי 24/7.
שבוע ימים והנה אני לאחריו, וללא over dose ילדים. ללא!
החזרה הביתה לו?ותה בקבלת פנים לא מי יודע מה, ואם קודם לא אהבתי יונים, כעת אני די שונאת אותן. אבל במבט על חצי הכוס המלא, לפחות הבאנו אותה בניקיון פסח. פעם ראשונה שאני נרדמת בישיבה, בלי שליטה.
אז קצת יותר חומים, וקצת יותר שמנים, וקצת יותר עייפים,
אבל מרוצים.
- DA out -
צריכה קסם.
אצבע צרידה, ו...פוף! סדר.
אצלצל אליה. אומר לה שיש לי בית ריק הערב, שתבוא.
אומר לה שסופסוף נוכל לדבר, אצלי, ביחידות.
כשהיא תבוא, אתנהג כמו חברה למופת.
אשב, אקשיב, אייעץ, אתמוך.
אחבק חיבוק מבין.
אומר לה להתפשט.
היא תביט בי בעיני עגל, לא מבינה.
אחזור על ההוראה, בשקט.
היא תבקש בקול רועד לעבור לחדר השינה.
היא תפשוט את בגדיה, בסלון.
אחייך אליה.
אחוג סביבה, לאט, מלטפת.
בודקת, ממששת, צובטת.
אביט בה, בעיניה.
היא תביט בי, לרגע חולף.
מבטה יושפל.
פתאום כשאני בוחנת את עצמי, מחלחלת לי ההבנה שהפכתי למאוננת מקלדת.
במקום להשתמש במקום הזה כבפלטפורמה ליצירת קשרים *אמיתיים*, הכלוב הזה הפך להיות עבורי סוג של ב??יצה.
מקום בו אני מציצה לחייהם (האמיתיים או ההזויים) של אחרים; מקום בו אני משוחחת עם כל מיני אנשים נטולי פנים מולם אני נחשפת באופן מוגבל לפחות במידה זהה; מקום בו אני שופכת הגיגים משלי, שברובם לא מתארים 100% מציאות או אפילו 100% מחשבות, יש צנזורה עצמית, גבוהה אפילו (שזה בכלל קצת מוזר לנוכח הדיסקרטיות, אבל מתקבל על הדעת ככל ש-DA מקבלת [סוג של] חיים [וירטואליים] משל עצמה) {משפט הזוי}.
בכלל אני מבינה כמה קל לי לפתוח דיאלוג עם זר גמור, ולתחזק דיאלוגים כאלה על פני תקופה, כל עוד אני לא נחשפת בדמותי האמיתית.
וזה משקף לי ביתר בהירות כמה קשה לי לדבר, באמת לדבר, עם אנשים בעולם האמיתי. איך שהמקום הזה הפך עבורי ערוץ לסיפוק הצורך בחברות רדודה, מבלי שאני באמת מייצרת חברים (למעט מקרים פרטיים בודדים). סיפוק צורך הבלה-בלה. פייי.
אתמול, באמצע סיטואציה מאולצת בה נדרשתי להפגין יכולות חברתיות, זה היכה בי. כמה שהיכולת הזו שלי מסורסת, וכמה שאני בכלל לא משקיעה בה. זה הרי הכי קל בעולם, כשנמצאים מול קושי, להפנות מבט הצידה. אצלי, להביט הצידה משמע להסיח את דעתי דרך קיום חצאי יחסים עם חצאי אנשים שאני בכלל לא מכירה ולא מכירים אותי. פאקינג מאוננת מקלדת.
וכשקורה לי משהו דרמטי בחיים, ואני מרגישה צורך לחלוק, מביך לגלות שנותרו אנשים בודדים בלבד עימם ארצה לחלוק, וירצו להאזין.
[סימן דרך]
