Realitivity

.Fucks like a bunny, stings like a bee

אחרי שמורן סיימה איתי התפנו שלושתם מהמרתף והותירו אותי לבדי, על השולחן. שכבתי שם עוד דקות ארוכות ללא ניע, ללא יכולת התמקדות. צפה במין חצי חלום לא ברור. לכשהתעשתתי וקמתי, ניגבתי מעליי את שאריות השעווה שציירה בי ליה. השעווה התקשתה והקילוף הציק לי. כשזה הגיע לשערות הערווה, נאלצתי למשוך את השעווה ויחד איתה קווצות שיער לא מעטות. מצאתי עצמי סופרת עד שלוש בלב ומושכת. וכל פעם שנתלשו שערות, העקיצה החדה שהתלוותה אליהן, עיוות הפנים האוטומטי, כל אחד מאלה עזר ליישב את מאורעות הערב במקומם. ההבנה של השינוי שקרה בחיי הלכה ותפסה לה את מקומה במקביל. מכיוון שהייתי לבד, ולא נאמר לי שזה אסור, לקחתי את בגדיי לידיי והתחלתי להתלבש.

כשיצאתי מהמרתף היתה שם רק אורה. היא ישבה על הכורסא בסלון ושוחחה בטלפון. לא מצאתי את מקומי, נראה היה לי הכי נכון להתמקם היכן שלא אפריע, על ברכיי מתחת למנורה. כך המתנתי דקות ארוכות, עד שאורה סיימה. היא הפנתה מבטה אליי וראתה אותי כורעת. עם חיוך על שפתיה היא ניגשה אליי, הניחה את ידה על לחיי ואמרה לי "תפקידך להיום הסתיים, מיכל. את רשאית ללכת הביתה". מילותיה היו רכות, לא מצאתי בהן את האכזריות שהיתה שם קודם. חייכתי אליה בתמורה, חיוך מלא הכרת תודה. היא עזרה לי להתרומם, ופניתי ללכת.

בדיוק אז ירדו מורן וליה מהקומה השנייה, מורן אחזה בידה שקית, אותה שקית בה אורה ארזה את בגדיי כמה שעות קודם לכן. היא קראה לי לשוב אליה, והושיטה לי את השקית באומרה לי, "שמרי את השקית הזו במקום בטוח, מיכל, עד הפעם הבאה בה תידרשי להביאה". הנהנתי בהסכמה, ופניתי אל עבר הדלת. "דלת אחורית, מיכל", אמרה מורן. "זו הפעם האחרונה בה אני מזכירה לך, בפעם הבאה תיענשי. ואני מבטיחה לך, מיכל, לא תאהבי את העונשים שיש לי עבורך".

יצאתי מביתם של מורן ושמוליק מהדלת האחורית, עם השקית ובה בגדיי, והלכתי הביתה. הדרך לא היתה ארוכה, אבל צעדתי בה לאיטי, מעבירה בראשי את המאורעות האחרונים, מהרהרת על המשמעות של מה שקרה ושל מה שעוד יקרה. לא היה לי ספק שמשהו השתנה לא רק בחיי, אלא גם בי. הייתי מזועזעת לחלוטין מכל מה שהאנשים האלה העזו לעשות לי, ובכל זאת, הרגשתי חיה. הרגשתי נועזת, הרגשתי שזה נכון.

כשהגעתי הביתה צלצל הטלפון. על הקו היתה מורן. "מיכל, פתחי בבקשה את השקית שלקחת הביתה. הוציאי משם את הספר וקראי היטב את ההוראות. להתראות", וניתקה מבלי שהוצאתי מילה. פתחתי את השקית והוצאתי את הספר הגדול שהיה בה. פתחתי אותו וראיתי שדפיו ריקים. לעמוד הראשון היתה מוצמדת מעטפה, ובה, לתדהמתי, כ-20 תמונות שנתנו מבט כרונולוגי על האונס הקבוצתי שלי. על גבי המעטפה היו הוראות רשומות בכתב יד. "מיכל, עליך להשתמש ביומן הזה כדי לתעד את כל מה שעבר עליך בשבועיים האחרונים. היי מפורטת, היי מדויקת, תעדי את כל רגשותייך. הביאי עימך את היומן כשתגיעי ביום א'. את יכולה לשמור את התמונות, בינתיים את היחידה ממשפחתך שראתה אותן. היה ותמשיכי לשתף פעולה, כך זה יישאר. מחר בבוקר עליך לפרוק את שארית תכולת השקית. לאחר מכן, פתחי את העמוד האחרון ביומן. לילה טוב וחלומות מתוקים! מורן, אורה וליה".

הכנסתי את היומן בחזרה לשקית ודחפתי אותה על תכולתה לחלק האחורי של מדף הארון בחדר השירות. הלכתי לישון כשהוראותיה של מורן מהדהדת בראשי. למחרת בבוקר התעוררתי מאוד מוקדם, כולם עדיין ישנו. זינקתי מהמיטה אל עבר חדר השירות, שלפתי את השקית והוצאתי את היומן שלי. התחלתי לפרט את כל השבועיים האחרונים בפרוטרוט, את הפחד והתדהמה, את חוסר היכולת להאמין, את הנטילה הגסה את זכויותיי, את האונס, הכל תועד עד המילה האחרונה (ופה נתונה לך תודה, יומני היקר. תודה שעזרת לי להבין, דרך הכתיבה והתיעוד, מה עבר עליי. לא רק את המעשים, גם את השפעתם. גם מה קרה לי מנטלית בשבועיים האלה ומה המרחק בין מיכל שלפני, למיכל של עכשיו. מיכל שמחכה ליום א' כדי להגיע אל מורן. תודה לך יומני.).

בלי לשים לב, הזמן חלף, והבית החל להתעורר. זייפתי חולשה והרגשה כללית רעה, ואחרי שכולם יצאו מהבית והשאירו אותי לנוח, הלכתי שוב לחדר השירות, לקחתי את השקית, התיישבתי על הריצפה ושפכתי את תכולתה על הריצפה. היה שם היומן, והמעטפה עם התמונות. כל הבגדים שלקחה אורה יום לפני היו שם. היתה שם מעטפה נוספת, וכשפתחתי אותה בתחילה לא הבנתי מה נמצא שם. לקח לי כמה שניות להבין שאלו החוזים עליהם אילצה אותי מורן לחתום. היה שם גם שקיק ובתוכו דיסק DVD. על גבי הדיסק היה כתוב "מקור - ללא העתקים". כשהכנסתי אותו למחשב עלו מאות תמונות, התמונות שלי, תמונות האונס, תמונות העירום, כל התמונות.

הבטתי שוב בשקית, לא ממש יודעת מה לעשות. אין מגבלות יותר, אף אחד לא יכריח אותי לעשות כלום עכשיו. ואז הבנתי, היא סומכת עליי. היא קוראת אותי, והיא סומכת עליי. היא יודעת שגם בלי האיומים אמשיך לעשות כמצוותה. אז נזכרתי שהיתה הוראה אחת נוספת. פתחתי את היומן בעמוד האחרון. היה שם משפט אחד, רשום בכתב ידה המוקפד של מורן, בעט אדום. "שפחתי, אמרתי לך שדברים השתנו. עכשיו תורך להראות לי עד כמה".

כאשר שמוליק הצטרף אלינו, דקות אחרכך, למרתף, מורן פקדה עליי לפשוט את כל בגדיי ולכרוע מולו לרצפה. דותן וליה הצטרפו אלינו, דותן עם סרט מדידה, החל למדוד את היקפי. כשסיים, רשמה ליה את מידותיי על קיר המרתף באופן שרמז לי שזו לא הפעם האחרונה בה אמדד. לאחר מכן נשקלתי, וגם משקלי נרשם על הקיר. שמוליק עיווה את פניו למראה המספר שנרשם, והחל לדבר עם מורן ודותן על תכניתו לגביי, על אימוני הכושר שהוא מתכנן לי. באותם רגעים נדמה היה שאני מרכז הדיונים אבל אף אחד לא באמת שם לב אליי.

לאחר שהורו לי להתלבש, יצאנו מהמרתף אל הסלון, היכן שדני עמד עם הילדים והם התארגנו לעזיבה. מורן חייכה אליו וביקשה שאשאר שם עוד קצת. דני אמר שזה תלוי בי, ולפני שהספקתי לענות סיימה מורן את הדיון, "נפלא! מיכל הבטיחה לי שתעזור לי לאפות הערב". ואז הם הלכו.

מורן הובילה אותי אל הסלון. אורה הביאה את שקית הבגדים שאספה בביתי כמה שעות קודם, ודותן החל לסדר אורות (לצילום ככל הנראה) סביב שולחן האוכל הגדול. חנוכיית חנוכה מרשימה בגודלה ניצבה על השולחן, על אף שחנוכה היה צפוי רק בעוד כשבוע. ליה השתעשעה עם מספר נרות והניחה אותם על השולחן. שוב צוויתי להסיר את בגדיי ונותרתי ערומה. שמוליק הביא יריעת ניילון גדולה מהמטבח, והשתמש בה כדי לכסות את שולחן האוכל. "עלי!" פקד עליי לכשסיים. נעניתי.

בשוכבי על השולחן נעמד שמוליק מאחוריי ותפס בשני פרקי ידיי באמצעות יד אחת שלו. היד השניה טיילה על חזי ודגדגה את פטמותיי עד שאלה ניצבו בולטות ונפוחות. דותן נעמד לצידי כשליה מולו, וכל אחד מהם תפס ברגל שלי, וכך הם קיבעו אותי לשולחן. למראה גופי הפשוק מורן חייכה חיוך מסופק ואמרה לי ברשעות מחויכת שכך ראתה אותי בעיני רוחה מהרגע הראשון בו נפגשנו. היא החלה פושטת את חצאיתה שלה, וחוגרת מין חגורה שלא ממש הצלחתי לראות. כשסיימה התקרבה אל ראשי וראיתי שהיא לובשת זין שחור.

נדהמתי. הבטתי בזין הזה ולא יכולתי להתיק ממנו את מבטי, בטח לא להסתכל על מורן. "אוהבת?", שאלה אותי מורן בקול מתפנק. לא זיהיתי את הטון הזה בה, זה היה לי מוזר. שמוליק ליטף את פניי, ואז אחז בכוח בלסת שלי ואמר לי לפתוח את הפה. כמה הובכתי, כמה רציתי להיעלם לתוך עצמי באותם רגעים, כמה זז האגן שלי בחוסר נוחות בתנוחה המשתקת הזו. נעניתי. פתחתי את פי, ומורן החדירה את הזין השחור פנימה ופקדה עליי למצוץ. "כדאי לך להרטיב את הזין שלי היטב, מיכל. ככל שיהיה רטוב יותר, לך יהיה קל יותר אחרכך". עשיתי כמצוותה. קשה לי להודות בכך, אבל נכנסתי לזה. עשיתי את העבודה הטובה ביותר שאני יכולה, למרות שידעתי שזה זין צעצוע.

הזין צעצוע של מורן חדר אליי יחד עם עיניה הרעבות. היא חדרה אליי בתאווה, לפחות כך זה הרגיש לי. כל חדירה היתה עוצמתית יותר מקודמתה, וציפורניה שננעצו באגן שלי הבהירו לי כמה היא מעוניינת. דותן, ליה ושמוליק לא עזבו את גפיי ולו לרגע, ונותרתי שם פעורה ומזמינה, כשמורן בועלת אותי.

"עוד מעט חנוכה", חייכה ליה ואמרה בשקט. היא הדליקה את אחד הנרות והחלה לסובב אותו סביב עצמו מספר שניות. לאחר שנצבר בו חלב, היא שפכה על הבטן שלי מספר טיפות. הבטתי בה פעורת עיניים לאורך התהליך הזה, לא מסוגלת להתרכז במה שרואות עיניי כי תנועותיה של מורן לתוך הגוף שלי הסיחו אותי. כשנפלה על גופי הטיפה הראשונה קפצתי. זה שרף אותי נורא, וכל גופי התעוות. לא הוצאתי הגה והשתדלתי לא לזוז כדי לא להפריע למורן, אבל זה היה קשה.ליה קלטה את הקושי שלי והמשיכה לטפטף. נכנסתי לסערת חושים מוטרפת, לא יודעת לנווט בין התחושות שעוברות עליי, מהופנטת מחוסר האונים הכפוי עליי, המומה מהסיטואציה בה נמצאתי. דמעות פרצו מעיניי באופן בלתי נשלט, ויותר אני לא זוכרת. לא התעלפתי, נכנעתי.

אומרים שהן באות בצרורות.
תמיד כשאחת באה, אני מחכה לבאה בתור, שתיצרר איתה.
והיא תמיד באה.
(מישהו אמר "הסוד"?)

עומס מנטלי לא ברור.
חזיתות רבות מדי, וכל חזית, מלמיליאן.

במצבים כאלה אני מכירה את עצמי מתפרקת לחתיכות, לא עומדת בעומס.
איכשהו בימים אלה אני מייצרת אורך רוח.
נושמת. באמת, נשימות אמיתיות. ארוכות. נשימות בטן.
עושה סדר בראש ומסלקת את הרעש.
ניגשת למשימות אחת אחת.
כן, זה עובד.
זה לא קל וזה בטח ובטח שלא טבעי לי, אבל וואללה זה עובד.
מה גם שאני לא בנרווים. אין ג'ננה ג'ינג'ית.
אני אפילו מדברת בשקט.

אבל עכשיו אני חכמה גדולה לפני יום ראשון.
דברו איתי אחרי.

נכנסנו לביתי, אורה ראשונה ואני אחריה. כשהגענו לחדר השינה היא פקדה עליי להוציא את כל החצאיות שלי, נעלי העקב, הגרבונים (עדיף ביריות) והסריגים, כדי שתוכל לבחור עבורי מה ללבוש. נעניתי. בעצם, אם לומר את האמת, יותר מאשר רק נעניתי. היתה לי שם תחושה חזקה מאוד של חוסר אונים, אבל כזה שנהניתי באופן מסוים לחוש. היא לא שאלה, היא פשוט לקחה. והיה בזה משהו מאוד מאוד מגרה. כשהתכופפתי לאסוף את נעליי נתקלתי בה בטעות; היא תפסה אותי מהשיער והרימה לי את הראש. המבט שלה היה מזועזע, ובלי ששמתי לב איך, היא סטרה לי פעמיים, מצד אחד של הפנים, לצד השני. הסטירות לא היו חזקות במיוחד, אבל הן הספיקו על מנת לטלטל אותי. לא שמשהו בהתנהלות שלה או של כל מי שקשור למאורעות השבועיים האחרונים היה צפוי, אבל אפילו בהקשר הספציפי בו נמצאנו באותו רגע, לזה לא ציפיתי. הייתי המומה. מבלי שרציתי או התכוונתי, דמעות זלגו מעיניי. "תמהרי, מיכל, שמורן לא תוציא את האלבום המעוצב של יום ו' שעבר בפני דני והילדים", ציינה אורה בגיחוך. היא רק לא ידעה שזה היה מיותר, האיום הזה.

לבסוף היא בחרה שני זוגות נעליים, שחורות ולבנות, כמה סטים של ביריות וסריג. נדרשתי למדוד מספר חצאיות, ובסוף ההחלטה נפלה על הנעליים השחורות, חצאית שחורה בגובה הברך וחולצת גולף אדומה. היא שמה כמה חצאיות נוספות, את הנעליים הלבנות ועוד מספר גרבונים בתוך שקית. כבדרך אגב היא דרשה שאראה לה מספר סריגים של דניאל, ביתי. היא בחרה סריג שנתתי לדניאל אני, סריג אנגורה לבן ויפהפה. גם אותו היא הכניסה לשקית, ועזבנו.

כשחזרנו ישבו כולם לארוחה. מורן הושיבה את דני, ואוטומטית (למרות שלא נראה לי שדני שם לב לזה) אורה הזדרזה לתפוס את המקום הריק לצידו. הרגשתי את ידו של דותן מובילה אותי לכיסא בשולחן השני. הבטתי לכיוונו של דני; הוא חייך אליי והתחיל לומר משהו. בדיוק אז הניחה אורה יד על זרועו והוא הסתובב לדבר איתה. התיישבתי בין דותן וליה. דניאל ישבה לא רחוק ממני. חצי שעה לתוך הארוחה הרגשתי את היד של דותן מתמקמת לה על הרגל שלי. הרגשתי סומק עולה בלחיי ואינסטינקטיבית פניתי לדניאל, לראות אם היא קלטה. היא לא. דותן התחיל בברך והחליק את דרכו מעלה. הוא פתח בשיחה עם דניאל על המסיבה אליה היא ואמיר הלכו, תוך כדי ליטוף מתחזק של רגליי, עד קו התחתונים. שנינו התנהגנו כאילו שום דבר מיוחד לא קורה, למרות שאני הרגשתי את הלב שלי פועם החוצה מבית החזה. בשלב מסוים שמעתי את ליה לוחשת לדותן "עזוב אותה... לא עכשיו". שניהם צחקקו ואחר כך פחות או יותר התעלמו ממני.

אחרי הארוחה משכה אותי מורן אל המטבח ואמרה לי שלשמוליק יש משהו להראות לי. הוא בדיוק עלה מהמרתף וסימן לי לרדת איתו. נעניתי. הוא לקח אותי לאותה פינה בה ביליתי את הלילה לפני שבועיים. היתה שם שמיכה שכיסתה את אחד הקירות, וכשהסיר אותה ראיתי עשרות תמונות, כולן שלי, בתנוחות שונות ובשלבים שונים של ההתערטלות שנכפתה עליי. במרכז היתה שם תמונה גדולה שלי, טופלס, על בירכיי, יד שמאל שלי כרוכה סביב איבר מין גברי זקוף, לא יותר מחמישה סנטימטרים מהפנים שלי. שפיף נזל לי מהפנים ומהיד. טבעת הנישואין שלי נראתה בבירור מתחת. נראיתי מחויכת. ליידה היתה תמונה אחרת שלי, לבושה בתחתונים, ביריות, עקבים שחורים וזהו. בתנוחה של כריעה באמצע הסלון, כשסביבי 6-7 אנשים ישובים בספות, מתעלמים ממני. "מיכל, אם תשתפי פעולה היום לא נראה את התמונות לדני. אם בכל נקודה שהיא תתחילי לעשות בעיות, הוא יקבל את אותו סיור שקיבלת את זה עתה". עוד איום לא הכרחי.

הסתובבתי, קפואה. התחלתי לבכות. "אם הוא יראה שמשהו אינו כשורה, מיכל, ניאלץ להניח שאת לא משתפת פעולה. אעזוב אותך כאן למספר דקות כדי שתתעשתי, אבל אנו מצפים לך למעלה במהרה". הוא חייך לעברי ושלח יד להרים את חצאיתי. כאילו כדי להראות לי שהוא יכול. בלי לומר מילה נוספת הוא יצא מהמרתף. אחרי מספר דקות, כשנרגעתי, התחלתי גם אני לעלות במדרגות.

ברגע שפתחתי את דלת המרתף ראיתי את מורן עומדת שם. היא ירדה אליי וסימנה לי לא לעלות, באומרה שהיא צריכה לדבר איתי. "איך את מרגישה?" שאלה אותי. "בסדר", הגבתי בחצי שקר. "מיכל, אל תדברי. שבי פה וקבלי את הדברים שיש לי לומר לך. אני מניחה שכבר הבנת שיש לך הרבה מה להרוויח משיתוף פעולה איתנו. מה שאני מתכננת עבורך אינו נורא, אבל את צריכה ללמוד לשתף פעולה. אם תעשי כן, חייך יימשכו די בדומה לצורה בה התנהלו עד היום. אם לא, יש לי תכניות מגירה. להמשך היום, פשוט תרגעי ותהני. אני מבטיחה לך שלא תיפגעי".

חשבתי על דבריה. כל חיי , הייתי הילדה הטובה, והאישה הטובה, ובאופן כללי התנהלתי כפי שילדות טובות צפויות להתנהג. דני היה הראשון שלי. פינטזתי על אחרים, אני לא מכחישה, אבל מעולם לא פעלתי בהתאם לפנטזיות, מעולם אפילו לא ביטאתי אותן. תמיד התלבשתי באופן צנוע. בליל ששי ההוא לפני שבועיים, עת נאנסתי, הייתי מפוחדת ומושפלת עד כדי בחילה, אבל כשחשבתי על זה לאחר מעשה, התפשטה לי תחושה חמימה למטה. ידעתי, וגם מורן ידעה, שאני מתכוונת לשתף פעולה. היא ידעה שההשפלה הזו בסופו של דבר מרגשת אותי.

לא ענקית. גם לא מקל, אבל בטח לא ענקית. תמיד ילוו אותי המשפטים החקוקים בסלע האלה מהילדות "את לא נראית במשקל שלך" ו"בטח יש לך עצמות כבדות" (הא! המצאה גאונית!).
לא ענקית, אבל עם ירכיים, כמו שאומרים, עסיסיות. בטח לא רגלי דוגמניות מטר וחצי אורך עשרים ס"מ היקף.
וזה פאק רציני בגוף שלי. בעיניים הביקורתיות שלי לפחות. סוג של דיספרופורציה.

עכשיו, מכירים את הפריימים הלה בסרטים, בדרך כלל מהז'אנר הנמוך יותר של הקומדיות, בהם רואים גבר או אישה, לרוב אישה (ססאמכ), ממש, אבל ממש שמנה, רצה בסלואו מושן, וכל המשקל העודף מתנדנד לה לכל צד, נשפך ומתעופף?

אוקיי, אז אתמול בערב ביקשתי מנ' עיסוי לירך האחורית שנתפסה לי בשחייה.

ונ', שאף אחד לא יכול לחשוד בו בחיבה יתרה לשמנות (וזו לא הערה שיפוטית), היה מהופנט. הוא עיסה ולש ומישש והזיז, וכל העסק שם קיבל חיים משל עצמו. הסינכרון המושלם שהיה שם בין ההשתפלות של ירכיי עבי ההיקף וקרני האור כנראה סינוור אותו לגמרי.


(והאבסורד הוא שבסוף מצאתי רק את זה)

שארית סוף השבוע עברה עליי במעין ערפל. כששבתי הביתה בששי בצהריים, הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד מעליי את הבגדים הללו. ניסיתי לישון. למרות שלא ישנתי יום וחצי, עדיין הייתי טרודה מכדי להירדם. הסתובבתי בבית חסרת שקט, בסביבות 18:30 מילאתי מים באמבט ונשכבתי בפנים. הגוף נהיה רפוי יותר, נרגעתי. הרגשתי את הגוף שלי בוער, דואב. כל אזור המפשעה היה עודו נפוח ורגיש. מצאתי עצמי מאוננת במרץ. עצם המפשעה כואבת, ואני נלחצת עליה, משפשפת ומעסה. הבזקים של דותן ושל אריק חלפו במוחי, ושל עוד כל מיני גברים שאנסו אותי הלילה בבית חברתי הטובה. התפוצצתי לתוך אורגזמה אדירה בתוך המים. עכשיו הצלחתי להביא עצמי לרוגע, נכנסתי למיטה ונרדמתי.

כשהתעוררתי בשבת לבוקר קר אילצתי את עצמי לנקות קצת את הבית ולהכינו לחזרת משפחתי מהוריו של דני. חשבתי על ששי בלילה. זו היתה לי הפעם הראשונה שהיה לי סקס עם מישהו אחר. התביישתי להודות בכך אבל החלק הקשה ביותר היה ההשפלה. הסקס עם הגברים האחרים היה קשה, אבל...

כשדני והילדים שבו ניסיתי להתנהג כתמול שלשום ולעלוץ בשובם. דניאל מיד הצהירה שהיא רוצה ללכת אל אמיר. לשמע השם נדרכתי, לא רציתי שתלך אליו, לא הסכמתי, איבדתי שליטה, צעקתי עליה שהיא לא הולכת לשום מקום. כולם בהו בי בתדהמה, דניאל נראתה בהלם, אבל לא אמרה מילה. דני לקח אותי הצידה ושאל אם אני בסדר. כמובן שעניתי שכן, שהכל בסדר. הוא ניגש אל דניאל ואמר לה שתוכל ללכת אחרי ארוחת הערב. כשהיא הלכה נמלאתי פחד. מה היא תגלה שם? לא ידעתי אם אמיר או אור מודעים למה שקרה בביתם בליל ששי; זה היה כלכך מוטרף שלא ידעתי מה לחשוב.

הימים הבאים עברו לאיטם. דני לא הפסיק לשאול אותי אם אני בסדר, ומה קרה, אבל לא יכולתי לומר לו. הוא בחיים לא יבין. ידעתי שאני מתנהגת מוזר, אבל לא יכולתי אחרת. ניסינו לקיים יחסי מין מספר פעמים. בכל פעם שדני התקרב אליי, עלו לי מאורעות יום ששי. בפעם הבודדה שהצלחנו, אני זוכרת את עצמי משווה את ביצועיו של דני לביצועיו האכזריים והברוטליים של דותן. לא נהניתי מדני כלל אותו לילה. היית כלכך קרה ונטולת תשוקה, עד שלבסוף גם דני הבין.

עשרה ימים לאחר מכן בסביבות שבע בערב שמעתי צלצול בדלת, דני ענה. הדלת נפתחה ושמעתי דיבורים. "מה קרה בסוף השבוע הקודם? היא לא מתנהגת כרגיל מאז", קולו של דני נשמע מתוח. "היא נראתה בסדר גמור כשעזבה בששי בלילה", אמר שמוליק. "דליה ואריק שמואלי עזבו יחד איתה, הם התכוונו להקפיץ אותה הביתה, היה כבר די מאוחר. דיברתי עם דליה השבוע והיא לא אמרה שום דבר", ציינה מורן. "למה שלא ניפגש כולנו בשבת? אולי היא קצת מדוכאת וקצת חברה תשפר את מצב רוחה". דני הסכים שזה יכול להיות רעיון טוב. מורן העירה שתבדוק עם אנשים נוספים, ושתהיה בקשר עם דני בהמשך השבוע. כדי שלא אתפס מאזינה, יישרתי את בגדיי וצעדתי אל עבר הסלון בעצמי. מורן ושמוליק היו שם עם דני. מורן חייכה אליי בחמימות וציינה שהם קפצו לבקר שכן לא שמעו ממני במשך מספר ימים. ניסיתי לענות לה, אבל הלב שלי פעם בחוזקה וכל מה שיצא היה מלמול רפה, "היי"; התיישבתי לצידו של דני. השיחה נמשכה כשעה, הכל היה כלכך.. רגיל... אחרי שהם עזבו לא יכולתי להפסיק לחשוב אם בכלל קרה כל מה שקרה, או שאולי זו היתה פנטזיה. הם התנהגו כאילו כלום לא השתנה.

ניסיתי לשכנע את דני לא ללכת אליהם בשבת, אבל הוא היה כלכך עיקש, וכשהגיע שבת בבוקר הבנתי שאין לי הרבה ברירות. לבשתי ג'ינס וחולצה ויצאתי עם כולם אל עבר ביתם של מורן ושמוליק. בדרך לשם העברתי לי בראש מעין ספירת מלאי משפחתית. דני בן 36, עו"ד די מוצלח, הפרקטיקה שלו תופסת תאוצה ממש בימים אלה. אחרי מספר שנים לא קלות, הפרקטיקה שלו באמת החלה להתייצב. 1,87 גובהו, במשקל 82 ק"ג, ובהחלט נראה טוב. אני כלכך גאה בו. הוא אדם נפלא ואמין ואני יודעת שתמיד אוכל לסמוך עליו שיטפל בי. הכל ידוע מראש אצלינו, צפוי, אמין ניתן לתכנון. לפעמים קצת יותר מדי אפילו. דניאל בת ה-14, ביתי המדהימה. לומדת בכיתה ח' בחטיבת הביניים בעיר, תלמידה מצויינת, מתנהגת למופת, ויחסית קלה עבורי, כאם. לא מעט חברות קינאו בי על הקשר המיוחד שיש בינינו. הגוף שלה התפתח די מהר לאחרונה, וזה קצת מלחיץ אותי. היא יוצאת עם אמיר, בנה בן ה-16 של מורן, שלטעמי פרוע מדי עבורה. דור, בני בן ה-12, רזה כמו ציפור, נמצא בשלב המוזר של תחילת גיל ההתבגרות, אך לאט לאט יוצא ממנו, ואני מאוד גאה בו. שירה, הקטנה שלנו, בת 10. מפלצת קטנה וקסומה, בסתר לבי אני מודה שהיא האהובה עליי משלושתם. דני מאשים אותי שאני מפנקת אותה יותר מדי... בסה"כ אני מאוד גאה במשפחה שלי.

הגענו לביתם של מורן שומוליק. הייתי קצת עצבנית, אבל דבריו של דני הרגיעו אותי. הוא אמר שנוכל ללכת אחרי זמן קצר אם לא ארגיש טוב. אילו רק היה יודע...

שמוליק פגש אותנו בדלת ומאחוריו עמדה אורה, מי שהיתה המורה של דניאל ודור בכיתה ה'. שמעתי קולות בסלון וראיתי את דותן, אחיה של מורן, עם אישה צעירה שלא הכרתי. בעוד שמוליק הציג את דותן וחברתו (ליה) בפניי, לקחה אורה את דני בידו הצידה והחלה לשוחח איתו. הילדים עלו לקומה השניה ונעלמו. קלטתי שאני האישה היחידה בבית שלא לבושה בחצאית או שמלה. מורן יצאה מהמטבח כדי לברך אותנו ושאלה אם אורה או אני יכולות לבוא לעזור לה במטבח לרגע. אורה תפסה בידי וכמעט גררה אותי אחריה למטבח. כשהגענו פנימה היא שמה את כף ידה על פי, בעוד מורן שופכת נוזל אדום צמיגי מכוס שהיתה לה ביד על החולצה שלי, ופולטת כבהפתעה, "אני כלכך מצטערת!". היא המשיכה להתנצל בעוד אורה שחררה את האחיזה מפי, אבל המשיכה להחזיק בזרועי וסיננה, "שתפי איתי פעולה, מיכל, והיום הזה יהיה קל יחסית עבורך". לפני שהספקתי לענות אורה משכה אותי החוצה מהמטבח. ניסיתי בכל כוחי להיראות מובכת ולא מפוחדת, איכשהו הבנתי שכך אני מצופה להתנהג. מורן הצהירה בפני כולם כמה שלומיאלית היא, והציעה שאורה תקפיץ אותי הביתה להחליף בגדים. כל ההצגה הזו היתה למען דני, מן הסתם. מהלחץ שהפעילו אצבעותיה של אורה על בשרי הבנתי שעליי לשתף פעולה. נעניתי.

היא נהגה את שני הרחובות עד לביתי בדממה, חנתה והתחלנו ללכת לעבר כניסת ביתינו. אז היא עצרה אותי ואמרה, "מיכל, שימי לב. מהיום, כשאת נכנסת לבית לבדך, עליך להשתמש בדלת האחורית בלבד; כשאת עם מישהו, עליך להמתין עד שייכנס בעצמו טרם תיכנסי את".

הבטתי במסמכים שבידה של מורן. באחד נאמר משהו בסגנון שהסכמתי למכור את גופי תמורת 250 ש"ח (סכום ההלוואה ממורן). הסכמתי לשמש כבידור במסיבה מתוך הבנה שאספקת שירותים מיניים תהיה חלק מהעסקה. מורן פקדה עליי לכתוב את שמי, גילי ומידותיי על המסמכים בכתב ידי. בנוסף, צוויתי לכתוב שאספק בשמחה שירותים אוראליים ואקיים יחסי מין עם כל מי שיהיה מעוניין באותה מסיבה. ושאני מבינה שלמרות שהסכם כזה אינו חוקי, הוא יהיה מספק על מנת להוכיח את הלך הרוח החיובי שלי בנוגע לפעילות מינית מכל סוג שהוא. הצלחתי לשמור על קור רוח למרות שרעדתי, וכתבתי את מה שאמרה. לאחר שסיימתי מורן חייכה ואמרה, "בואי נשפר את זה; כתבי שאת נשואה ושאת יודעת שדני בעלך ימות אם יגלה מה עשית, ולכן ביקשת מבעלך שיניח לך במהלך סוף השבוע". לבסוף היא פקדה עליי לכתוב פתק לדני על גב החוזה. "דני, החלטתי לראות מה יש לעולם להציע לי. נהניתי ממה שעשו לי 11 הבחורים במסיבה. בקש ממורן כמה תמונות". נעניתי. מורן אמרה שהיא בטוחה שלא תיאלץ להשתמש במסמך זה.

המסמך השני היה למעשה סיכומו של הערב הקודם. הוא הזכיר מפורשות שצולמו תמונות בעירום, שהתנדבתי להצטלם בתנוחות הללו והעברתי למורן את הזכויות על התמונות, שתעשה איתן ככל העולה על רוחה, כולל לפרסמן. חוסר האונים הטוטאלי שלי בסיטואציה הזו היכה בי. פרצתי בבכי. "מיכל, אם לא תחתמי על זה תוך שלוש שניות תאבדי את ההזדמנות ואני אאלץ להגן על עצמי בדרך פחות עדינה". לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת אבל החלטתי שאין לי מה להפסיד אם אחתום על המסמכים וכך עשיתי, והיא עזבה. לרגע היה נדמה לי שהיא מביטה בי במבט חברי באותו רגע, כשאמרה, "מיכל, העניינים שונים כעת. אבל הכל יהיה בסדר. אם תמשיכי לנהוג כפי שאומרים לך, אנחנו נדאג לשלומך". היא טיפסה במדרגות המרתף ועזבה, כשהיא משאירה את הדלת פתוחה ופותחת את הדלת האחורית של ביתה. הבטתי החוצה. התלבשתי בבגדים שהביאה לי. היא הביאה מלבושים שישפילו אותי. בכוונה. לא היתה שם חזייה ולא תחתונים. הסוודר היה של ביתה אור, ובערך 3 מידות קטן מדי. הנעליים היו שלי והביריות גם (הן נשטפו), אבל החצאית, של אור, שוב. מעבר לעובדה שהיא הייתה צמודה מדי, היא היתה כלכך קצרה שפחדתי ללכת. אם הצעד שלי יהיה ארוך מדי, אחשוף את כולי לעיני העולם. אבל הנחתי אותה על גופי והתחלתי ללכת, החוצה, אל החופש.

בהולכי הביתה הרהרתי שוב בליל אמש. וההערות האלה של מורן, ממש כשיצאתי. היא הרי לא חשבה שתוכל לעשות לי שוב דברים כאלה? הבטתי מטה, בבגדים שלבשתי, והבנתי שבעצם, היא תוכל לעשות מה שהיא רוצה. איזו מחשבה מצמררת. ידעתי שלא אגש למשטרה. אפילו אם היו מאמינים לסיפור שלי, היה סיכוי סביר שמורן תהרוס את חיי ואת חיי משפחתי. עברתי ליד משאית הובלות, אנשים בדיוק עברו דירה לבית בשכונה. שלושה בחורים עמדו ליד הכניסה. שמעתי שריקה חזקה, ואז עוד אחת. התגנב לי חיוך מבויש כשקלטתי שהשריקות מיועדות לי, וזירזתי את צעדיי. הרגשתי מאוד מובכת, אבל גם מוחמאת. הבטתי למעלה, לשמי דצמבר. השמיים היו כחולים וצלולים, והשמש, לפתע, זרחה.

קיבלתי את הבית לעצמי למספר שעות. הסלון פנוי.
מזגן על המקסימום האפשרי.
שורות שורות של לוחות עץ, כפיסונים קטנים, ברגים, מנואלות...
ואני.
מרכיבה.
ומזיעה, טיפות טיפות.

איזה טריפ.

מתה על הרהיטים של איקאה.

אריק החזיק לי את יד שמאל בעוד דליה מחליקה את טבעת הנישואין שלי על הקמיצה. אריק פתח את רוכסן מכנסיו וסימן לי שאוציא את החבר שלו. היססתי, אבל לנוכח מבטה של דליה מיהרתי ועשיתי כמצוותו. הוצאתי אותו והוא התקשח כמעט מיד. דליה הנחתה אותי לרדת לרצפה מול אריק ולכרוע. היא דחפה את פניי קדימה והבנתי שעליי לפתוח את פי ולקבל אותו אליי. עשיתי כך. לאחר מספר רגעים היא שלפה אותי אחורה ואמרה בנחמדות (מעושה) שאם אני מעדיפה, אוכל להביא אותו לשיא באמצעות היד שלי, אבל אז אאלץ לתת לו לגמור לי על הפנים. בטמטומי שיתפתי פעולה. הייתי במצב של הלם מתמשך, ריחוף.

בכל פעם שניסיתי להשתמש ביד ימין היא מנעה ממני והרשתה רק עם יד שמאל. כשהוא גמר הוא התיז לי על הפנים ועל היד שעלתה אוטומטית כדי להגן על העיניים. הוא לא הפסיק להשפריץ, והתחושה על העור שלי היתה נעימה וחמימה.

פתאום הפציעו פלאשים מכל כיוון. הסתכלתי לשמאלי, והנה ליאת ומורן מצלמות את הרגע בוידיאו. אותי, חשופת חזה, על ברכיי, הזין של אריק על הפרצוף שלי ושפיך מטפטף לי מהפנים ומהיד (מאוחר יותר הבנתי שהשפיך טפטף מהטבעת שלי, טבעת הנישואין שלי, וזה מה שתיעדו כולם). כשאריק סיים לגמור דליה ניגבה לו את הזין עם היד הנקייה שלי והכניסה אותו חזרה למכנסיו. שניהם קמו לענייניהם כאילו אני לא נמצאת שם כלל והצטרפו לקבוצה. שמעתי פרץ צחוק מתגלגל. מורן דיברה, "קומי ולכי להביא לנו יין, תבדקי אם מישהו רוצה קינוח". נעניתי - לא היה נראה שיש לי משהו אחר לעשות באותו זמן. השעה היתה 2 בלילה. הגשתי קינוחים וקצת יין לאורחים שנשארו. צוויתי להסיר שוב את החצאית ולכרוע לרצפה תחת המנורה, כך שכולם יוכלו לראות אותי, עד שיזדקקו לי. נעניתי. השתדלתי לא להביט לאף אחד בעיניים. בכיתי, אבל השתדלתי לא לעשות רעש רב מדי. בשלב מסוים מורן נעמדה וזרקה את החצאית שלי לחלל הכניסה, ובאותה הזדמנות גם העיפה לי את היד שכיסתה בקושי את הציצים. "אל תעזי להתכסות!". אחרי זה רובם התעלמו ממני והמשיכו לדבר ביניהם, מדי פעם מישהו זרק לי מבט נגעל שווידא שאני מבינה את מקומי.

במשך זמן מסוים כרעתי שם באותה תנוחה, תוך הישענות אחורה, כך שהציצים שלי חשופים לכל, כפי שציוותה מורן. הרצתי לי בראש את כל מערכת היחסים שלנו עם מורן ושמוליק. מעולם לא ראיתי התנהגות דומה אפילו בקצת מצד אף אחד מהם. כן היתה לי תחושה תמידית שמורן מרשה לעצמה להיות די נוקבת איתי, אפילו על גבול חוסר הנימוס. אבל היא תמיד היתה חברה אמינה, יחסית. היא ידעה על בעיות בנישואיי, ואני ידעתי על שלה. האכזריות שלה היממה אותי, כמו גם ההנאה הגלויה שלה משיעבודי. חשבתי על סמדר, היא היתה ידידה טובה. היא מה שגברים יכנו בובה: קטנה, גוף מושלם, פנים יפות, עור כהה. סמדר משכה גברים כמו זבובים, אבל משום מה תמיד נראה שהיא מתעלמת מהם. הלילה היא היתה פרובוקטיבית, נהנתה לשלהב את הגברים ולעוון את האנרגיות שלהם אליי. גם היא נהנתה לשעבד אותי. לא האמנתי שהיא מסוגלת.

בסביבות 3:30 בבוקר ליאת עשתה סימנים של עזיבה, ומורן פקדה עליי ללוות אותה ולעזור לה עם המעיל. כשעמדנו במסדרון היא חייכה אליי באכזריות ואמרה לי שהיא נהנתה מאוד הערב, ו"גם את?". היא צחקה צחוק מרושע וסיפרה לי שסגרה עם מורן עסקה, והעסקה היתה אני. היא אמרה שאשמע ממנה בהמשך השבוע ושאם משפחתי יקרה לי כדאי לי לשתף פעולה. היא שלפה את השרשרת שלי מכיסה ואמרה שתתקן אותה, "אולי תוכלי ללוות אותה פעם...", הפטירה בגיחוך, והלכה. באותו רגע שמוליק הגיע והדריך אותי לכיוון המרתף. הוא הראה לי ערימה של שמיכות ואמר לי שמורן תרד בבוקר. שמעתי את דלת המרתף נסגרת וננעלת, ונשארתי לבד במרתף, מייבבת ולא מצליחה לישון. שחזרתי את חוויית הערב שוב ושוב בראשי. זה היה אמיתי? למה? למה? למה? איך אתמודד עם האנשים האלה, איך אצליח? אני מכירה את חלקם? איך אביט בפרצופם?

כ-12 שעות מאוחר יותר דלת המרתף נפתחה שנית, ואור חזק חדר פנימה. מורן ירדה במדרגות ובידה בגדים שהיא זרקה לכיווני. "קומי! מיכל אני לא מתכוונת לבזבז זמן עם איומים מיותרים. מספיק לומר שיש בידי תצהירים מכל מי שהיה פה הלילה, שהשתכרת ועשית צחוק מעצמך. התחלת עם כל גבר בסביבה וכשסיימו התחננת לעוד. יש לי תמונות שיהרסו את נשיואייך בשנייה. ולסיכום, אם את לא מעוניינת דניאל תיכלל בבילוי הבא שלנו, את תנהגי כפי שאומרים לך. יידרש ממך לחתום על שני מסמכים, ואז תוכלי ללכת. אני יודעת שאת לא טיפשה מספיק כדי להילחם בנו, אבל על כל מקרה."