לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Realitivity

מציאות סובייקטיבית.

רקעלעצמילספרידעתי

עליי. על החיים שלי. על המחשבות/רצונות/מעשים שלי. על הבדסמ שלי. טוב, לא ממש בעצם.
לפני 15 שנים. 23 ביולי 2009 בשעה 15:58

פקחתי עיניים במצב מאוזן, שכובה על גבי על אותו שולחן קפה. רגליי פשוקות, קשורות כל אחת לרגל שולחן אחרת, ידיי מוחזקות על ידי ליאת וסמדר מאחורי ראשי, מוקפת אנשים. מורן עומדת מולי וסוטרת לי. סטירה אחרי סטירה, הראש שלי טס מצד לצד, הלחיים בוערות. פקחתי עיניים. מורן חייכה והצהירה, "היא מוכנה". דותן עמד ליידי, אשתו מפשילה את מכנסיו באופן טקסי משהו. היא ליטפה את איברו שנזקף גם בלי עזרה.

כשהוא חדר אליי זה היה חזק; זה היה נוקב. צרחתי לתוך הגאג המאולתר שבפי, מה שגרם לכולם להתפוצץ מצחוק. הרגשתי כלכך קטנה. אפילו דותן הפסיק לרגע. רק לרגע. הוא בעל אותי כלכך בכוח, יותר ממה שחשבתי שניתן. כל נעיצה שרפה לי את הבפנים. כשהצלחתי איכשהו לפקוח עיניים לרגע, והבטתי בו, היה לו מבע מלא זעם, מלא טירוף. כשסיים איתי דותן נשלף החוצה מגופי והתקרב אל ראשי, נעמד מעליי כשזרע מטפטף מאיברו על פניי. הוא הרים רגל אחת על השולחן ליד ראשי, וביקש מליאת ומסמדר שיבואו ויעמדו לצידו בפוזה של מעודדות, והוא, המנצח בגראנד פרי, או משהו. דליה, אשתו, צילמה אותם (ואותי). אחרכך גם הן שמו כל אחת רגל על השולחן משני צידיו, מאגפות את רגלו, ושרית צילמה. ניסיתי, באמת שניסיתי, להתכסות איכשהו, אבל זה היה בלתי אפשרי בתנוחה הזו. אחרי דותן, באו האחרים, ופשוט עברו עליי בתורות. הפרצופים שלהם התמזגו זה בזה ואני הייתי רק ערנית למחצה.

איבדתי את ההכרה שוב. חשבתי על דני ועל דניאל, בתי. דמיינתי את עצמי איתם על החוף בחופשתנו האחרונה. היה לי נעים, חמים, כיף. היה נדמה לי שאני רואה את בני מגיע עם כוס משקה קר, מאיים לשפוך אותה עליי.

התעוררתי בבהלה רק כדי למצוא את אריק בעודו מעביר בקבוק בירה על המפשעה שלי. העניינים נרגעו משהו, היה שקט בבית. האורות בחדר כובו ומישהו הדליק נרות. הפה שלי היה חופשי, מישהו הוציא ממנו את הצעיף, וגם ידיי ורגליי שוחררו מהאחיזה. אריק עזר לי לשחרר את קרסוליי מהחבל, ודליה הדריכה אותי בעדינות אל הספה. שמתי לב שרוב האורחים נעלמו, היו עוד כמה אנשים ששוחחו עם מורן ושמוליק בפינה אחרת אבל לא התייחסו אלינו. דליה עזרה לי לאסוף את נעליי, את הביריות, את החזייה ומה שנשאר מהחולצה. את התחתונים לא מצאנו. שמתי את הביריות, החצאית והנעליים בעזרת דליה. אריק עדיין החזיק את החולצה והחזייה. מורן התקרבה ואמרה, "אריק, בוא אעזור לך עם זה, הרי מיכל כבר לא תוכל ללבוש את זה. בוא נזרוק את זה". אריק עיקם קצת את הפרצוף אבל נתן לה את הדברים שבידו.

דליה ואריק נראו קצת יותר אנושיים באותם רגעים. הם ישבו על הספה לצידי, ומצאתי נחמה בעדינות שהם הפגינו כלפיי אחרי כל מה שקרה בשעות האחרונות. החדר היה חמים, ובכל זאת, לא הצלחתי להפסיק לרעוד. אירק אחז בי וניסה להרגיע את הרעד, ולראשונה מאז הועמדתי על שולחן הקפה, הפסקתי לבכות. לא התנגדתי כשהוא חפן את שדי. הוא היה עדין למדי, ואיכשהו הרגשתי מוגנת, בטוחה, במגע שלו. "שמרתי עבורך את טבעת הנישואין שלך", אמרה דליה, "רוצה אותה בחזרה? כן, בטח... אבל, את יודעת איזו פנטזיה יש לאריק? ממש רלוונטית, אולי תסכימי לעזור לו להגשים אותה? זה יהיה משמעותית קל יותר ממה שנאלצת לעבור עד עתה". הנהנתי בהסכמה. ידעתי שאין לי באמת ברירה, והרגשתי נוח יותר כאן על הספה לעומת שם, בסביבתה של מורן. והם היו כלכך חביבים. רציתי לשמר את זה בכל מחיר.

לפני 15 שנים. 21 ביולי 2009 בשעה 20:13

לאחר כמה דקות גם החולצה הוסרה. דותן זכה ב'מוצר' והסיר את החולצה ממני בעצמו. הם כופפו אותי קצת כך שפניו היו בגובה העיניים שלי, ובעודו מביט לתוכי הוא הושיט יד, קרע את החלק הקדמי של החולצה והניף את ידיי לצדדים. ניסיתי להסתיר אבל סמדר סובבה לי את היד כלכך חזק עד שהשתנקתי. תוך כדי ניסיונות שלי לנשום עמוק ולהירגע סמדר וליאת החזירו אותי לתנוחתי המקורית. הוחזקתי כך, עומדת של השולחן, עם חזייה בלבד. איבדתי את הפוקוס באותם רגעים, חשבתי לעצמי שהאדם היחיד שראה אותי כך אי פעם הוא דני... מעולם, בסיוטים הכי נוראיים שלי, לא דמיינתי שדבר כזה יכול לקרות.

ליאת התקרבה ובדקה מקרוב שרשרת זהב שהיתה על צווארי; שרשרת שדני קנה לי ביום הנישואין ה-12 שלנו. עם תליון יהלום עדין. היא נמכרה תמורת 5 שקלים. השרשרת נתלשה מצווארי במשיכה והסוגר שלה נשבר. מורן אמרה לליאת להרים את יד שמאל שלי, כך שטבעת הנישואין שלי תוצג לכל, "היא הרי לא תצטרך את *זה* הערב". היא נמכרה תמורת מספר שקלים. ואני, עדיין בהלם, עדיין לא מבינה. "הדברים האלה לא קורים באמת, זה לא אמיתי...", אמרתי לעצמי בלב. מורן נעמדה שוב. היא הושיטה יד לחזייה שלי, "מה אני שומעת עבור החזייה המפוארת הזו?... האורחים גיחכו בציניות והתחילו להתלחשש ביניהם, אם כי רוב תשומת הלב הופנתה עדיין אליי. המכירה נמשכה. החזייה הלכה תמורת 20 שקלים. למרות זאת, מורן לא עשתה שום תנועה לכיוונה. עמדתי שם, נרעדת כמו עלה נידף, מה עכשיו?....

"מי שינחש נכונה מה מידת פריט הלבוש הזה יקבל את הזכות להסיר אותו. ניחוש שגוי, עם זאת, יעלה 5 שקלים". אחרי שבדקה מה מידת החזייה (וגיחכה בקול) הפטירה, "לא רע... מי ניתח אותך?". מספר גברים נגעו בי ומיששו אותי כדי ש"יוכלו להרגיש את הסחורה". כמה ניחשו, והשלישית ביניהם, דליה, אשתו של אריק, אמרה 80D, ומורן חייכה... "יש לנו מנצחת". דליה הסכימה באדיבותה שאריק יבצע את ההסרה. והוא לקח את הזמן. במשך חמש דקות, או מה שנדמה היה כמו נצח, הוא נגע, מישש, ליטף וחמד אותי לקולות העידוד שבאו מהקהל. אז כבר איבדתי שליטה. התחלתי להתייפח בהיסטריה. לבסוף הוא הוריד אותה.

כבר לפני כן שמתי לב שחלק מהאורחים הביאו איתם מצלמות. עכשיו כבר היה נדמה שלכולם היו שם מצלמות. הזיזו אותי, העמידו אותי בתנוחות עבור המצלמים, כמעט תלשו לי את השיער כשהכריחו אותי להביט ישר למצלמות. מורן תלשה לי את החצאית, והפלאשים הבהבו. אפילו לא טרחו להציע את החצאית למכירה. היא נעלמה תוך שניה. איבדתי את ההכרה.

לפני 15 שנים. 20 ביולי 2009 בשעה 6:24

זה עניין של עיקרון. אמרתי שלא, אז לא. זה לא יקרה ודי. כן, אפשר להשתעשע עם ליד ועם כאילו אבל *זה* לא יקרה. למה? ככה! עניין של עיקרון. וזה לא כי אני אוהבת לדחות סיפוקים, לא, מה פתאום. זה דווקא כי יש פה בעצם קיום העיקרון סיפוק אדיר. קיום העיקרון! הוריי לאידיאליזם, בוז לפקיחת העיניים. ולא, כמעט לעשות זה לא באמת לעשות, ואין פה סתירה. כמעט לעשות זה לעשות את הכמעט אבל לא את זה-*זה*. ניצחתי, זה מה שחשוב. ניצחתי את ההורמונים ואת האינסטינקטים החייתיים, I went beyond those, אני חזקה יותר. כן. אז מה אם הוא גמר לי בפה, לעזאזל, לתחתונים הוא לא נכנס לי.

לפני 15 שנים. 19 ביולי 2009 בשעה 9:53

מורן השתתקה לכמה שניות כשמי שהיה בצד השני של הטלפון כנראה ענה לה.
הייתי המומה. היא דיברה עליי? יש סיכוי שהיא דיברה עליי?? בדיוק באותו רגע
היא הרימה את ראשה וראתה אותי עומדת שם. היה נדמה לי שהיא נבהלה לרגע.
מהר מאוד ניכר כי היא התעשתה, "מה את עושה? לעזאזל מיכל, זו שיחה אישית,
אודה לך אם"... הסתובבתי ופניתי לסלון. זה היה מאוד מוזר אבל לא חשבתי שזה
חשוב כלכך. אוכל להתעמת איתה אחרכך; הרי לא ניתן להעלות על הדעת שהיא דיברה עליי.

נכנסתי לסלון. הוא היה די גדול; מורן ושמוליק חילקו אותו באמצעות הרהיטים לשני
'חדרים' - חדר משפחה וחדר אירוח. הלכתי לפינת האוכל, היכן שהכנו את הבופה,
והתחלתי להגיש יחד עם ליאת. כל אחת נשאה מגש עם כוסות. קיבלתי תחושה לא נעימה,
כאילו אני לא שייכת לשם. היה באוויר ניחוח של התרגשות, אבל בכל פעם
כשהתקרבתי מספיק לקבוצת אנשים משוחחים השתררה דממה, השיחה גוועה לפתע.
זה קרה מספר פעמים והתחלתי לתהות מה קורה שם. ליאת, לעומתי, השתלבה בקלות.
כשהיא הביאה עימה מגש עם כוסות מלאות ראיתי איך היא מצחקקת עם קבוצת האנשים
הגדולה. אחד הגברים בקבוצה חיבק את כתפה באופן שנדמה כאילו הם מכירים לא מהערב.
חלק מהנוכחים הביטו לכיווני, כולל ליאת, כאילו מודדים אותי. ואז ליאת ניגשה אליי והציעה
להחליף אותי, כדי שאוכל לצאת להפסקה קצרה.

שמוליק ניגש אליי ואחז בזרועי, "בואי מיכל, יש מישהו שאני רוצה להכיר לך".
הוא הציג אותי בפני בועז, הבוס שלו, ודותן, אחיה של מורן. שני הגברים נראו כמתעניינים
מאוד בי, בחיי, במשפחתי, עבודתי וכו'. ממש חקרו אותי. וכמה שזה היה לי מוזר, זו גם
היתה הפוגה מהתחושה החזקה של ניכור שליוותה אותי עד אותו רגע. לקחתי לידי כוס
יין, לגמתי, והתחלתי להשתחרר. אחרי כחצי שעה אספה מורן את הנוכחים לכיוון חדר
האירוח והכריזה ש'מתחילים'. לשמע ההכרזה החלה תכונה אצל הנוכחים וניכר שכולם
מתרגשים. חשבתי לעצמי, "מה למען השם קורה פה"... עברתי לכוס היין השניה (אני
לא שותה בדרך כלל) והרגשתי קצת מסוחררת. דותן שחרר לי את הכוס מהיד, אחז בידי
בחוזקה והנחה אותי לעבר חדר האירוח. הכסאות והספות סודרו מחדש בצורה של חצי סהר,
ובמרכז הוצב שולחן קפה ארוך. האורחים עמדו או ישבו סביב השולחן. דותן הוביל אותי
למרכז החדר ואני, מסוחררת וקצת מבולבלת, נשענתי עליו והמשכתי ללכת. מורן עמדה לפני השולחן ופנתה לנוכחים.

"ציפיתי לערב זה זמן רב", היא אמרה. "מיכל מתעניינת בזכויות מיעוטים זה זמן רב. מה שהיא
לא יודעת, זה שהערב היא תעזור לאסוף כסף למען מטרה נעלה זו". לשמע הצהרה זו פרצו
חלק מהנוכחים בצחוק. העדפתי לעמוד מאחור, והתחלתי לפסוע אחרונית בצעדים מדודים,
אבל מישהו לפתע אחז בזרועותיי. קפאתי. "הביאו אותה הנה", ציוותה מורן. ליאת וסמדר
(מכרה שלי מהיוגה) תפסו כל אחת יד אחת שלי, והרימו אותי על שולחן הקפה. התנגדתי,
אבל לא בתקיפות. לא ידעתי מה עומד לקרות. פניי הופנו לכיוון האורחים, זרועותיי הוחזקו,
וליאת אחזה בשערי בידה, כך שהכריחה אותי להביט בקבוצה.

מורן חייכה ואמרה לי להירגע, "זה לא יהיה כלכך נורא, אנחנו רק עורכים מכירה פומבית קטנה
של פריטי לבוש". החדר נמלא קולות צחוק, ואני הייתי המומה, יותר מדי בהלם על מנת להגיב,
על מנת לצרוח. מורן נעמדה ליד השולחן, "כמה עבור הצעיף?" היא קראה. אורח אחד הציע
שקל אחד, אחר הציע שניים, המכירה נמשכה והגיעה ל-5 ש"ח. אז מורן קיבלה את ההצעה,
התקרבה אליי, וכמעט תלשה את הצעיף מצווארי. צרחתי; יד כיסתה במהרה את פניי. הצעיף
הוחדר אל פי בברוטליות ומילא אותו לחלוטין. לא יכולתי להוציא אותו שכן ידיי היו עדיין אחוזות
היטב. אנשים החלו להתיישב ונראה כאילו כולם יודעים מה עומד לקרות. "הפריט הבא", אמרה
מורן "יהיה החולצה שלה". הצעות התחילו לזרום ומורן התקרב קצת אל עבר השולחן עליו עמדתי.
החלטתי לנצל את ההזדמנות ולבעוט בה, אבל זו היתה טעות מרה. דותן ובועז תפסו לי
את שתי הרגליים, כל אחד אחז בקרסול וכל אחד גם לקח לעצמו את הזכות למשש את ירכיי
מתחת לחצאית, לשביעות רצונם של האורחים האחרים. ייללתי לעצמי מעוצמת ההשפלה,
אבל לא היה לי מפלט.

לפני 15 שנים. 18 ביולי 2009 בשעה 19:05

זרם של אדרנלין.
בחילה.
רעד.
פחד.

לפני 15 שנים. 16 ביולי 2009 בשעה 21:21

מורן קיבלה את פניי בדלת, צחקקה למראה גופי הנרעד והפטירה, "עומד לרדת שלג, או מה?". עמדנו כמה דקות בדלת ודסקסנו ענייני מזג אוויר, ורק אחרי שהרעד בגופי הפך בלתי נשלט לרגע, הואילה להזמין אותי פנימה. נכנסנו כדי להתחיל בהכנות לערב. מורן היתה עסוקה בטלפון, ויצא שאת הסלון, הבופה ובעצם רוב הסידורים עשיתי בעצמי. בסביבות 5 הגיעה נערה צעירה שלבשה תלבושת זהה לשלי ונראתה מעולה. ליאת היתה אמורה לעזור לי בהגשה. היא סיפרה לי שהיא בת 19, סטודנטית באוניברסיטה. נפרדתי מאמיר ואור, ילדיה של מורן. אמיר בן 16 ואור בת 14. הם בדיוק יצאו למסיבה משלהם, כך שלא נפריע להם הערב. האמת היא שדרכם הכרתי את מורן. אור היא החברה הטובה ביותר של בתי דניאל, ואור הוא חבר של דניאל. הוא תמיד הפחיד אותי, נראה לי 'בוגר' מדי עבור דניאל, אבל מה יכולתי לעשות?

מורן ירדה ב-7:30. שמוליק בדיוק חזר הביתה והאורחים החלו להגיע. רובם זוגות, 20+ עד 40+, לבושים היטב, סך הכל כ-25 אנשים, כולל אותי ואת ליאת. הוצגתי בפני רוב האורחים. תשומת הלב שהורעפה עליי החמיאה לי, ובמקביל גרמה לי אי נוחות מסוימת. הנשים היו פחות חביבות אליי, אפילו מתנשאות. נדמה היה כאילו מורן אמרה עליי משהו לרוב האורחים עוד לפני האירוע. הייתי די עסוקה עם המעילים של כולם ובהגשת משקאות. כשהלכתי מתישהו למטבח, שמעתי את מורן בטלפון. משהו עורר את תשומת לבי ותוך כדי האזנה קפאתי.... "בת 36, נשואה, 3 ילדים, 1.70 מ', 60 ק"ג, עיניים חומות, שיער חום-דבש, אין לה שמץ של מושג מה קורה פה. הכלבה אפילו לא חשבה בחיים על אף אחד חוץ מבעלה".

לפני 15 שנים. 15 ביולי 2009 בשעה 9:23

זה היה באחד מלילות דצמבר הקרירים. הלכתי ברחוב הארוך והשקט שלי, בדרך למורן. היה קר ורוח נשבה; משב רוח חצוף איים להרים אפילו יותר את החצאית שלבשתי, והזדרזתי לתפוס בקצותיה. טוב, זה לא שצניעותי היתה בסכנה, אבל צריך להודות שהחצאית הזו קצרה באופן די משמעותי ממה שאני נוהגת ללבוש.

מורן ביקשה ממני לעזור לה במסיבה שתכננה לבוס של שמוליק, בעלה. שמוליק רק התחיל שם, במקום החדש, והיא רצתה מאוד להרשים. אחד מתחומי האחריות החדשים שלו היה אירוח ובידור לקוחות. מורן חשבה לשכור כמה סטודנטיות שיגישו את האוכל והמשקאות, אבל אז שאלה גם אותי אם ארצה לעזור. בתמורה, אמרה, היא תוותר לי על החזר הלוואה שלקחתי ממנה חודש קודם. הסכמתי בשמחה. האמת היא שהרעיון של מסיבה נשמע לי כמו כיף אמיתי. מורן חשבה לשכור מדים של מלצריות אבל בסוף החליטה שלא. במקום, התבקשנו ללבוש חולצות וחצאיות תואמות.

מורן התקשרה אליי מוקדם יותר באותו השבוע כדי להודיע שהתלבושת שלי כמעט מוכנה. הלכתי אליה כדי למדוד את החצאית. האמת, לא הרגשתי מאוד בנוח עם החצאית, היא היתה מאוד קצרה. מורן גיחכה ופטרה את העניין בחיוך ובעקיצה, "כמה מיושנת את". לא רציתי להצטייר כחסודה. וחוץ מזה, ממילא לא הכרתי את האנשים שצפויים להגיע, וגם ככה לא אהיה היחידה בתלבושת קצרצרה כזו. מה גם שזה באמת לא שונה ממה שלובשות היום הרבה נשים; אז הסכמתי ללבוש את התלבושת שלי. ואם לומר את האמת, לא נראיתי רע מדי. חצאית באדום ושחור, חולצת נשים עדינה לבנה, מטפחת אדומה, נעלי עקב שחורות וביריות. הופעה נאה, אבל לא כזו שתגן עליי בחורף הקר הזה. המשכתי לצעוד ברעד ובמרץ אל עבר ביתה של מורן.

לפני 15 שנים. 13 ביולי 2009 בשעה 17:40

שונאת להוריד שערות אסטרטגיות סתם.
והיום עשיתי את זה. סתם.
דרושה הפנמה והסקת מסקנות.
ססאמכ.

לפני 15 שנים. 13 ביולי 2009 בשעה 8:40

"דורה דורה דורה המפגרת... ובן טן הכי גיבור-על"


ובסוף בכלל כולם אוהבים את דורה אבל מתביישים להודות בפומבי כי דורה זה לקטנים ואנחנו הלא ממש אבל ממש כבר לא קטנים, בטח לא כמו כל הקטנים בגן שרואים דורה (חי חי חי, איזה טפשונים). אבל אמא, אל תעבירי ערוץ, זה במילא עוד דקה נגמר, ו... ו... אני בכלל לא רוצה לראות את דורה אבל תראי מה קרה שם לבוטס, דורה תציל אותו, נכון? היא ממש טובה...

לפני 15 שנים. 11 ביולי 2009 בשעה 16:29



ק ר י ז ה !!!!!