זה היה באחד מלילות דצמבר הקרירים. הלכתי ברחוב הארוך והשקט שלי, בדרך למורן. היה קר ורוח נשבה; משב רוח חצוף איים להרים אפילו יותר את החצאית שלבשתי, והזדרזתי לתפוס בקצותיה. טוב, זה לא שצניעותי היתה בסכנה, אבל צריך להודות שהחצאית הזו קצרה באופן די משמעותי ממה שאני נוהגת ללבוש.
מורן ביקשה ממני לעזור לה במסיבה שתכננה לבוס של שמוליק, בעלה. שמוליק רק התחיל שם, במקום החדש, והיא רצתה מאוד להרשים. אחד מתחומי האחריות החדשים שלו היה אירוח ובידור לקוחות. מורן חשבה לשכור כמה סטודנטיות שיגישו את האוכל והמשקאות, אבל אז שאלה גם אותי אם ארצה לעזור. בתמורה, אמרה, היא תוותר לי על החזר הלוואה שלקחתי ממנה חודש קודם. הסכמתי בשמחה. האמת היא שהרעיון של מסיבה נשמע לי כמו כיף אמיתי. מורן חשבה לשכור מדים של מלצריות אבל בסוף החליטה שלא. במקום, התבקשנו ללבוש חולצות וחצאיות תואמות.
מורן התקשרה אליי מוקדם יותר באותו השבוע כדי להודיע שהתלבושת שלי כמעט מוכנה. הלכתי אליה כדי למדוד את החצאית. האמת, לא הרגשתי מאוד בנוח עם החצאית, היא היתה מאוד קצרה. מורן גיחכה ופטרה את העניין בחיוך ובעקיצה, "כמה מיושנת את". לא רציתי להצטייר כחסודה. וחוץ מזה, ממילא לא הכרתי את האנשים שצפויים להגיע, וגם ככה לא אהיה היחידה בתלבושת קצרצרה כזו. מה גם שזה באמת לא שונה ממה שלובשות היום הרבה נשים; אז הסכמתי ללבוש את התלבושת שלי. ואם לומר את האמת, לא נראיתי רע מדי. חצאית באדום ושחור, חולצת נשים עדינה לבנה, מטפחת אדומה, נעלי עקב שחורות וביריות. הופעה נאה, אבל לא כזו שתגן עליי בחורף הקר הזה. המשכתי לצעוד ברעד ובמרץ אל עבר ביתה של מורן.
לפני 15 שנים. 15 ביולי 2009 בשעה 9:23
