Realitivity

תאוותנית, זה מה שאני.
גרידית.
רוצה הכל ומיד.
ואז עוד קצת.
ובמקביל מתחרמנת בטירוף מדחיית סיפוקים.
(אחח, אני גם אוהבת סתירות) [וסטירות].

אם כבר סייגים, אז שיהיו שלי.

מקנאה מקנאה מקנאה.
מקנאה באנשים האלה ששקט להם.
שעולמם מתקיים וחייהם זורמים בשלווה וברוגע, וטוב להם עם זה.

אוהבת את הקופצניות שבי. אוהבת את היציבות הבלתי מתפשרת שבי.
אוהבת שאני אוהבת לתבל את החיים היציבים שלי. ושרוגע שליו וידוע לא עושה לי את זה באופן קבוע.
שונאת את זה גם.

היטיבו לתאר את זה ממני. לא נוח לי ב-comfort zone שלי.
צריכה לטלטל אותו כדי להרגיש חיה.
לא יכולה להתכחש לדחף הזה. הוא מזמזם לי בראש ללא הפסקה.
לא יכולה לקיים אותו גם. זה לא מוסרי. מדי לא מוסרי.
ואיפה היה המוסר הזה פעם ואיך יכולתי, ללא נקיפות מצפון בכלל, לעשות ככל העולה על רוחי.
ולמה עכשיו אני שוב רוצה?
ואיך זה שפתאום זה מתנגש לי?
ומה עושים עם זה לעזאזל.

BEST almost sex ever

קראו לו מרפי, או השטן שעל הכתף, או איך שבא לכם, העובדה היא שהוא החליט להפיל עליי את אחד השבועות היותר לא סימפטיים ever.

כשהלכתי בפעם הראשונה למכון לייזר והתעניינתי בהסרת שיער, די התאכזבתי מהאבחנה של המטפלת, שככל הנראה טיפולי לייזר הם לא בשבילי. משהו בנוגע להבדלים קטנים מדי בין פיגמנט העור לפיגמנט השערה, שקרן הלייזר פשוט עלולה לפספס.

כשהלכתי בפעם השנייה לא הסכמתי לוותר לנוכח אבחנה נוספת בכיוון, והתעקשתי על טסט. קיבלתי טסט, במפשעה, לא דבר נעים במיוחד. ו-וואלה, לא קרה המון בעקבות הטסט הנ"ל. אז ויתרתי. במילא, כך נאמר לי, טיפולי לייזר בבית השחי עלולים לגרום להזעת יתר. איייווו.

היום, ככה סתם במקרה, לבשתי גופייה, וכדרך ההרגל בחנתי את בתי השחי, לוודא שהם לא שעירים. שאפשר לצאת ככה החוצה. אני לא יכולה לומר שהם היו שעירים במיוחד, אבל כן היתה לי פלומת-קוצים חביבה. כזו שהחלטתי לא לגלח.

איזה מזל שאני לא יכולה להסיר לתמיד, פתאום הבנתי.
אני הרי כלכך לא בנאדם של 'תמיד'.

מדהים אותי מה שקורה בינינו.
הפסיכולוגית שלי - בחינם.
ואני, שלך.
להגיע יחד להישגים, כל אחת בשלה, זו פסגה עבורי.
כל אחת בזמנה.
שתדעי.

בלוג זה לא בדיוק יומן אישי.
אפילו במסווה הדיסקרטיות, אני עדיין מצנזרת פה.
למרות שאין לי כוונה מוצהרת למצוא אפחד, אני בכל זאת לא רוצה 'לקלקל' את כרטיס הביקור שלי.
אבל לפעמים המחשבות שלי לא בדיוק נופלות להגדרה "אטקרקטיביות".
ולפעמים בא לי לפלוט סחי. וחשק. וגועל. ושטויות, סתם שטויות.
אבל לרוב אני מצנזרת.
דבילי, אה?
זה גם דבילי לכתוב פוסט בשביל התגובות. במיוחד אם הן לא באות.
אבל גם זה קורה לי.
ומדי פעם, רק מדי פעם, אני מרשה לעצמי להשתחרר מול המקלדת ולכתוב מהלב.
אלה פוסטים שבדיעבד גם קשה לי לקרוא.
ובאופן שמצליח להפתיע אותי, כל פעם מחדש, הם הפוסטים שזוכים דווקא למיעוט תגובות.
לא מתחברים פה לדברי לב, בבלוג הזה.

דווקא הניתוק מהחיים שלי, דווקא לשמוע עליי ועל מה שעובר עליי רק דרך מילותיי, דווקא הכניסה לחיי במקום מאוד לא מיינסטרימי שלהם, דווקא הצורך ההדדי בנבירות, דווקא מכל הטעמים הללו, נוצרה פה תשתית למערכת סמי מטופלת-פסיכולוגית הדדית מהמשובחות.

אתמול ביטאתי מילים, דרך עוד אחת מהשיחות האלו שלנו, שלמעשה מבטאות תחושה שמתבשלת בי כבר כמה זמן ולא מוצאת דרך ביטוי קוהרנטית.

זה התחיל ביום חמישי, אז התנסיתי לראשונה בחיי בסשן. מלמעלה.
מילים שיתארו את הסשן עצמו כנראה לא יישפכו כאן. זה לא בא באופן טבעי, ונשאיר את זה כך.
מה שזה כן עשה, זה השאיר אותי קצת המומה אחר כך. לא בדיוק מסוגלת לעכל את מה שקרה ואת מה שזה עשה לי. הרגשתי חלשה וזקוקה לתמיכה. באופן טבעי, התמיכה העניינית יכולה לבוא רק ממי שבסוד העניין, וזה בעיקר שני אנשים. השולט הידוע לשמצה שהזמין את הסיטואציה הזו לחיי, והחברה, שהיתה בסוד העניין טרם קרם עור וגידים, וקיבלה דיווח די מיידי לאחר סיומו.

לא מצאתי מילים. ולכן גם היה לי קשה לנהל על זה שיחה. מצד אחד, חשתי צורך להניח לזה ולתת לעניינים "להתיישב" במקומם הטבעי. מצד שני, בהיותי אני, הצטרכתי חפירה. וזו לא הגיעה. ומאותו מקום של צורך לא ממולא, כעסתי עליהם. כעסתי עליהם שלמרות שמכירים אותי, הניחו לי ולא חפרו. אבל לא יצרתי קשר בעצמי. כעסתי מדי, והחלטתי לעבד לבד. כשכבר כן תקשרתי להם את הכעס, הוא היה מאחוריי, רובו לפחות.

מה שמביא אותי לפוסט הקודם שלי, למסקנה העיקרית שעלתה ממנו, לשיחה של אתמול:

אם מבחירה ואם שלא מבחירה, אני לא מחוברת לרגש שלי.
הזדקקות מתפרשת אצלי כחולשה. שהלא אם אתן לעצמי להתפרק פה ושם, אז הכל יתפרק סביב, כי אני הדבק של הכל. לפחות בעיניי הפרטיות. (מזכיר לי את המילים המרגיזות של אמא מהילדות "את תמיד חשבת שאת הפופיק של העולם"). ואם אסור להתפרק, מתישהו גם נהיה אסור להזדקק. אני חזקה. אני לא זקוקה. אני self sufficient, אני עם הכתפיים הרחבות בעולם.

אז אוקיי, face it babe, את לא. את אנושית. מותר לך להזדקק, וזו לא בושה להפגין חולשה וזו לא בושה לבקש תמיכה וזה בטוח יותר קשה לבחור להתמודד לבד.

אז הנה עכשיו, ככל הנראה עברתי את חצי הדרך (הקלה) לגאולה. אני מודעת. אני צריכה לזהות את המקומות הקטנים האלה של ההזדקקות אצלי, לתחיל מהם, ולשחרר קצת את הרסן שלי. להוציא.
איך עושים את זה? אין לי מושג.

לא יודעת, אני באמת לא מגדירה את עצמי כאדם רגש(נ)י מדי. שומרת על פאסון לרוב. וזה לא בא עם מאמץ, אני פשוט כזו. לא הרבה דברים מפריעים לי באמת, ולגבי מה שכן מפריע לי, לא יודעת אם אלו הדברים ה*חשובים* או לא, מעולם לא עשיתי סלקציה מודעת.

שני אנשים אכזבו אותי השבוע. שניהם מאותה סיבה, פחות או יותר. שניהם לא מודעים לעניין האכזבה. אחד כבר הרגיש את אכזבתי (והופתע לשמעה). השניה טרם. וגם היא תופתע, אני מניחה.

מה שמוביל אותי להסיק שהפאסון הזה לא משרת אותי. לא תמיד.
לפעמים, מיתרים שכן נרעדים בהינתן הפריטה המתאימה, הייתי רוצה שקולם יישמע טוב יותר.
ומי ששם, שומע, שגם יקשיב.