דווקא הניתוק מהחיים שלי, דווקא לשמוע עליי ועל מה שעובר עליי רק דרך מילותיי, דווקא הכניסה לחיי במקום מאוד לא מיינסטרימי שלהם, דווקא הצורך ההדדי בנבירות, דווקא מכל הטעמים הללו, נוצרה פה תשתית למערכת סמי מטופלת-פסיכולוגית הדדית מהמשובחות.
אתמול ביטאתי מילים, דרך עוד אחת מהשיחות האלו שלנו, שלמעשה מבטאות תחושה שמתבשלת בי כבר כמה זמן ולא מוצאת דרך ביטוי קוהרנטית.
זה התחיל ביום חמישי, אז התנסיתי לראשונה בחיי בסשן. מלמעלה.
מילים שיתארו את הסשן עצמו כנראה לא יישפכו כאן. זה לא בא באופן טבעי, ונשאיר את זה כך.
מה שזה כן עשה, זה השאיר אותי קצת המומה אחר כך. לא בדיוק מסוגלת לעכל את מה שקרה ואת מה שזה עשה לי. הרגשתי חלשה וזקוקה לתמיכה. באופן טבעי, התמיכה העניינית יכולה לבוא רק ממי שבסוד העניין, וזה בעיקר שני אנשים. השולט הידוע לשמצה שהזמין את הסיטואציה הזו לחיי, והחברה, שהיתה בסוד העניין טרם קרם עור וגידים, וקיבלה דיווח די מיידי לאחר סיומו.
לא מצאתי מילים. ולכן גם היה לי קשה לנהל על זה שיחה. מצד אחד, חשתי צורך להניח לזה ולתת לעניינים "להתיישב" במקומם הטבעי. מצד שני, בהיותי אני, הצטרכתי חפירה. וזו לא הגיעה. ומאותו מקום של צורך לא ממולא, כעסתי עליהם. כעסתי עליהם שלמרות שמכירים אותי, הניחו לי ולא חפרו. אבל לא יצרתי קשר בעצמי. כעסתי מדי, והחלטתי לעבד לבד. כשכבר כן תקשרתי להם את הכעס, הוא היה מאחוריי, רובו לפחות.
מה שמביא אותי לפוסט הקודם שלי, למסקנה העיקרית שעלתה ממנו, לשיחה של אתמול:
אם מבחירה ואם שלא מבחירה, אני לא מחוברת לרגש שלי.
הזדקקות מתפרשת אצלי כחולשה. שהלא אם אתן לעצמי להתפרק פה ושם, אז הכל יתפרק סביב, כי אני הדבק של הכל. לפחות בעיניי הפרטיות. (מזכיר לי את המילים המרגיזות של אמא מהילדות "את תמיד חשבת שאת הפופיק של העולם"). ואם אסור להתפרק, מתישהו גם נהיה אסור להזדקק. אני חזקה. אני לא זקוקה. אני self sufficient, אני עם הכתפיים הרחבות בעולם.
אז אוקיי, face it babe, את לא. את אנושית. מותר לך להזדקק, וזו לא בושה להפגין חולשה וזו לא בושה לבקש תמיכה וזה בטוח יותר קשה לבחור להתמודד לבד.
אז הנה עכשיו, ככל הנראה עברתי את חצי הדרך (הקלה) לגאולה. אני מודעת. אני צריכה לזהות את המקומות הקטנים האלה של ההזדקקות אצלי, לתחיל מהם, ולשחרר קצת את הרסן שלי. להוציא.
איך עושים את זה? אין לי מושג.
לפני 15 שנים. 17 ביוני 2009 בשעה 17:52
