|
|
|
ומוזר שדווקא במקום הזה אני מרגישה זקוקה ל.. אפטר קייר?
לעכל דרך דיבור, לעיסה, טחינה...
רק שלהבדיל, דווקא במקום הזה אין לי מילים. לא בינתיים לפחות.
לא ברור לי, עדיין, מה זה עשה לי.
התעלות?
סתמיות?
גם וגם?
:-/
שיניתי אדרת.
האמת - נוח. טבעי. הגיוני.
יא אללה.
"אוי, מה זה הסימן הכחול הזה???"
"זה בעלי. הלכנו מכות".
:)
"אתה מעצבן!" סנטתי בו, תוך הצמדת אגרוף שפיצי לכתף שלו. נדמה לי שקוראים לזה נוגרה.
הוא גיחך.
אבל לא, הוא לא יצא כלכך בזול מהסימן הכחול שהשאיר בעצמו על הכתף שלי. אני לא אתן לו.
נוגרה נוספת מצדי קצת מפספסת את השריר.
הניסיון השלישי כבר התהפך עליי.
הוא תפס לי בזרוע המושטת, גרם לי לאבד שיווי משקל, ולנחות עליו (מסכן) בצורה לא מתוכננת.
או אז הוא התחיל להמטיר על הכתף הימנית שלי, ואז גם על הירך הימנית שלי, נוגרות משלו.
הוא יותר טוב ממני בנוגרות.
חזקות, חדות, ממוקדות שריר באופן כלכך לא הוגן שזה זועק לשמיים.
והוא לא הפסיק, הנבלה. עוד אחת, ועוד אחת. כנראה שבאמת הכאבתי לו קודם (חי חי).
עד שזה כבר מ-מ-ש כאב לי.
ומבליל הצעקות והגידופים שיצאו לי מהפה באותן דקות במילא, לא נראה לי שהוא יכול היה להבין שהנה, הגיע הרגע בו כבר זה יותר מדי.
אז נתתי לו ביס בכתף.
ענק.
עכשיו יש לו שעון נפוח בכתף.
ולי שטח כחול בכתף.
ושטח נוסף, גדול יותר, בירך.
אחר כך הוא זיין לי את הגרון.
לקרוא דווקא אותן.
דווקא אז, בזמן 15 דקות התהילה שלהן.
גם זה סוג של הנאה מזוכיסטית.
לא פשוט איתך. בכלל לא.
עשיתי בחירה שאני מתכוונת להמשיך ולממש כל חיי, וברור לי שהיא באה עם מחיר. ברור לי שזה אומר להשלים עם פשרות כואבות לעיתים, להתרגל (כן, אני עדיין מתרגלת, כל הזמן) להבדלים בינינו, לקבל את זה שאני לא היחידה המכתיבה את הכיוון בו מתקדמים חיי וחיי משפחתי. וזה לא קל, בטח לא לאגואיסטית שכמותי. לפעמים זה כלכך קשה. מילא אם 'לפעמים' היה מושג שמתאר דקה פה, שעה שם, אבל לצערי הוא גם כולל תקופות של חודשים. כמו עכשיו.
אם ישאלו אותך בטח תגיד שאני לא מפסיקה להתלונן כל הזמן. ואני דווקא חושבת שאני שומרת את העיקר ואת האמת בפנים. צוברת. לא מצליחה לייצר איתך דיאלוגים כמו שמתאים לי, אז נסוגה ומוותרת. וצוברת.
כן, זה תוואי שנראה לי מוכר. לפני כשלוש שנים, אם אני מפשיטה את העניין מלווייני צירוף מקרים, הוא הוביל אותי לכאן, לאתר הזה, לבגידה, לבדסמ.
יש משהו בחווייה הזו של כאב וכניעה, שריכך בי את המטענים. שהפיג את הכעסים. האינטנסיביות סביב זה גם הפנתה לי את הראש, גם אם לרגעים, הצידה, לא לכיוון האש. וזה נתן ללהבה צ'אנס לגווע.
איזה כיף היה בלי מטענים.
אבל לא ישיל עורו הנחש, והכעסים שבו אליי. והיום אני שוב כועסת וטעונה. מתרככת כל הזמן אל עבר הרעיון הזה, שהלא אם אתה ער למצוקות שלי ובכל זאת מקיים אותן, מגיע לך בכלל שא?ש?מ?ר עבורך?
וכמה שהבריחה קורצת. כמה שהיא קלה ומזמינה וזמינה ומבטיחה. כמה שהיא מושכת. עד כדי כך שהיא אפילו יוצרת רציונל שלם סביבה, שנותן לגיטימציה לבצע אותה.
כן, בהחלט הייתי צוללת עכשיו למעמקי סשן שישכיח לי הכל. כזה שקמים ממנו עם סימנים לשבועיים. שממשיך להרגיש הרבה אחרי שנגמר. שיוצר בועה סביב המוח, כזו שאף כעס לא יכול לחדור.
והיום נודע לי חגיגית שחתכו לנו בעבודה את Gtalk. גם דרך האתר של Gmail.
אולי מישהו שם למעלה החליט שדי לי.
גיליתי שחסמו לי בעבודה את הכלוב. זונות.
---
רבתי עם הבת שלי. ממש.
---
ניהלתי שיחה מהטובות עם הבת שלי.
---
היתה לי האורגזמה הארוכה ביותר בחיי. עם עצמי.
---
ראיתי עשר דקות מהסרט המזוויע ביותר שנתקלתי בו (אני יודעת מי הרג אותי, עכשיו בYES משהו) ולא הייתי מסוגלת להמשיך. אני. לא הייתי מסוגלת להמשיך. נו טוב.
---
גמר ליגת האלופות. הוריי.
---
חופששששששששששש!
אותן תחושות מוכרות ושנואות של סחרור, חוסר אונים, מצוקה, השתלטו עליי. פתאום, משומקום, בלי הכנה ובטח שבלי רצון.
אין לי מושג אם זה טוב יותר או רע יותר או לויודעתמה. אבל העובדה היא שאני בדרך לבקש סטירה*.
אחת כזו שתטלטל אותי ואולי, רק אולי, תחזיר דברים למקומם השפוי. או שלא.
אין לי מושג.
רק מצוקה יש לי עכשיו.
אללה איסטור.
* זו אינה בקשה לעזרה.
19:58 - וואללה, אפשר גם בלי סטירה.
תקופה קשה לנו.
כל אחד זע באי נוחות במקום האישי שלו, וזה זולג הביתה.
הכל כלכך קצר וחד פה.
אין לי סבלנות לכלום.
יש ערבים שאני מתפללת שתחליט ללכת לחבר או משהו, שיהיה לי ערב לבד.
יש בקרים שמספיק לי לראות את הפרצוף הזעוף (no, not a morning person) שלך בשביל להתכדרר לכדור עצבים פרטי.
ודווקא שם, אני מוצאת איתך שלווה.
שם, כשאתה ספק כופה/תובע ספק מתחנן לסקס, ואני נענית.
נענית לא מתוך רצון ותשוקה פרטיים, אלא מתוך נאמנות דבילית משהו למשפט ההוא שפעם זרקתי לך: "אל תבקש, תיקח".
אז ניצת חיבור ונשטפים המטענים ואנחנו מתפוצצים.
וכשאני חושבת על זה אחרכך, עכשיו, אני מנסה להתחבר לרכות הזו שבי, שנעלמה לאחרונה.
ליישב בתוכי את כל מעגלי אספקת האנרגיה, שיסתנכרנו מול צרכני האנרגיה שלי. לייצר בלאנס.
תקופה קשה לי.
