Realitivity

קלילה.
לא לוקחת את העבודה הביתה, לא לוקחת את הבית לעבודה.
זה המוטו.

אני? קשה?
אני??

אז אולי הרושם שלי ממני שונה מזה שאני משאירה על אחרים.

אז שילכו על ביצים ליידי. Let it be.

לא, לא עוד פעם, לא שוב. אני לא אשרוד עוד תקופה כזו, אני יודעת.
חוסר וודאות מה יהיה מחר. איך אפשר לחיות ככה?
ו-וואלה, שרדתי תקופה ארוכה כלכך כזו. איתך. רבאכ, צלחנו אותה יחד. ומעולם לא ידעת כמה קרובה הייתי ללומר די. לוותר.
אני אומרת וצוחקת. צוחקת, כי זה באמת טוויסט מעניין למונח בגידה.
בגדתי כדי לשמר את היציבות שלי בבית.
כי לא יכולתי לנשום אז, בבית. המועקה היתה כלכך גדולה, עד כדי בלתי אפשרית לנשיאה. וכדי לא להשתגע, וכדי לא לשבור את הכלים, ברחתי.
ברחתי למקומות שישכיחו לי את העול הזה שאני נדרשת לסחוב עימי.
והצלחתי. עובדה, כי שרדתי.

והנה לאחרונה שוב אתה מתחיל לאבד יציבות. ושוב נפערים הסדקים האלה בין צורות המחשבה שלך ושלי.
מרגישה מועקה גדולה שמתיישבת לי בחזה, מושכת לי את הכתפיים קדימה ומטה. לוקחת אוויר, אבל לא מצליחה לנשום כמו שצריך.
ואתמול בערב, כשזה ממש רבץ עליי, נהייה לי דז'ה וו? מצמרר.
לא למועקה של אז, כמו להתרגלות אליה. פתאום ממש הצלחתי לחוש את התחושות הקשות (שאולי עקב ההסתגלות לא ממש שמתי לב אליהם כשזה היה חם) שליוו את המועקה הסדירה שהיתה לי לחברה במשך שנתיים פלוס.

אני. לא. חוזרת. לשם.
אני לא.

שיט.
התפוצצתי.
לא הצלחתי לא לריב עם המזכירה ההזויה שלנו.
חתיכת פוסטמה, פלא שהתאפקתי.

קצת מיסיונרי, אני יודעת...
אבל נכון ומדויק, וכלכך מתאים למחבר.
הרגשתי צורך להעלות פה.
תהנו...



בהצלחה!
הגיע היום
אתה יוצא למקומות נפלאים!
אז שלום.

עם רגליים בנעליים,
עם שכל בראש -
תמצא את הדרך שלך,
אל תחשוש.
אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן,
ואתה הוא זה שיחליט לאן.

הסתכל ברחובות מלפנים, מאחור,
יש רחוב שתחליט: "לא כדאי לי לבחור."
עם רגליים טובות, ועם שכל לחשוב,
תזהר לא ללכת ברחוב קצת לא טוב.

אם בכלל לא תמצא
אף רחוב שתאהב-
תעזוב את העיר
ותצא למרחב.

אל שטח פתוח
לאויר ולרוח.

שם קורים הדברים,
שתדע לך,
למטיילים עם רגליים
וראש כמו שלך.

כשיקרה הדבר
אל תפחד, אל תזיע,
תמשיך ותלך
ותראה שתגיע.

אם יוצאים
מגיעים למקומות נפלאים!

תמריא לגבהים
בנופים רחוקים,
עם המעופפים
מרקיעי השחקים.

אתה לא תישאר אחרון בשורה,
תעבור את כולם בטיסה מהירה.
לאן שתעוף - תעוף טוב יותר.
תגיע ראשון! תגיע מהר!

חוץ מ... אם אתה לא.
לפעמים אתה לא.

מצטער לספר,
האמת היא פשוטה,
נתקלים,
נכשלים,
לפעמים גם אתה.

תתקל במקל
קוצני במיוחד.
הקבוצה תתקדם,
תישאר שם לבד.

תקפוץ מן הקוץ,
קצת יכאב, לא נורא,
קרוב לוודאי
שתהיה בצרה.

כשאתה בצרה
לא נעים בכלל.
לצאת מצרה
זה לא כל כך קל.

תראה רחובות בלי סימן, בלי מספר,
חשוך. פה ושם רק חלון קצת מואר,
אפשר שם לפצוע מרפק או סנטר!
תיכנס? זה מפחיד! תישאר? עוד יותר!
מה כבר תרוויח? על מה תוותר?

ולאן תיכנס? לימין או לשמאל?
רק שלושת-רבעי שמאל? או בכלל? או הכל?
תתגנב מהצד? מסביב? מאחור?
זה בכלל לא פשוט, תבין ותזכור,
ל?ב?חו?ר שבוחר שיבחר מה לבחור.

אולי תתבלבל
ותרוץ, ותדהר,
בשביל מתעקל, שובר ראש וצוואר,
דרך שטח מוזר, בין צורות ארוכות,
שמוביל לכיוון מדרגות רחוקות,
למקום רע מאוד:
מקום לחכות.

... כי שם רק מחכים.
מחכים לרכבת, לגשם, לקור,
מחכים בישיבה או עומדים בתור,
מחכים למכתב, מחכים לבשורה,
מחכים שתצמח על ראשם שערה,
מחכים ל"כן", מחכים ל"לא",
כל אחד מחכה לעניין שלו.

לפגישה חדשה, לערב חג,
חכה מחכה לתפוס איזה דג,
מחכים לרוח שתעיף עפיפון,
לדוד שיבוא, לצלצול טלפון,
שימריא המטוס, שירתחו כבר המים,
אנשים מחכים לזוג מכנסיים,
לעוד הזדמנות, לשרשרת פנינים,
מחכים, מחכים, ממתינים, ממתינים.

לא!
זה לא בשבילך!
אתה לא תחכה.
תתחמק די מהר,
ותמצא מקומות
מוזיקליים יותר.

עם דגלים! עם פילים!
שוב תדהר! בגדול!
יבוא מה שיבוא! מוכן לכל!
מוכן, כי אתה בחור שיכול.

הי, עוד יש מקומות נפלאים לעבור,
תחרויות לנצח, נקודות לצבור.
משחקים מבריקים, תרגילים מעולים,
תנצח את כל המנצחים הגדולים!
יכירו אותך! תהיה מפורסם!
תופיע בטלוויזיה בכל העולם!

חוץ מ... אם אתה לא.
לפעמים אתה לא.

לפעמים זה קורה,
תשחק לבד.
לא תוכל לנצח,
כי אין אף אחד.

לבד,
אם תאהב זאת, או לא תאהב,
לבד זה מצב
שתהיה בו זמן רב.

כשתהיה לבד, יש סיכוי לא רע
שתראה דברים מפחידים נורא.
יש כאלה, בין שם ובין הלאה,
שיפחידו אותך להמשיך למעלה.

אך אתה תמשיך
גם אם יש סערה,
ותמשיך
אם אורב האויב הנורא,
ותמשיך
גם אם קרוק-קרע צועק מעליך,
ותמשיך
אם בקעות נבקעות לרגליך,
וידיך רפות
ודולפות נעליך.

תגיע רחוק,
ותמשיך ותצעד,
עם כל בעיה,
תתמודד מיד.

לפעמים תסתבך,
לפעמים יש צרות,
תסתבך
בין המון ציפורים מוזרות.
תתקדם בזהירות, בתבונה, זה לא קל.
החיים הם חוכמה של שיווי משקל.
רק תזכור להיות זריז ואמין,
ואסור שתחליף רגל שמאל בימין.

תצליח? נכון?
תצליח! נכון!
(תשעים ותשעה אחוזי ביטחון)

י ל ד, א ת ה ע ו ד ת ז י ז ה ר י ם.

אז...
אם שמך פוקסי, בוקסי, הושע,
אחמד, עומר, נטע או לאה.
המקומות נפלאים!
זה היום שלך!
ההר מחכה!
אז צא לדרכך!


מתוך ספר ילדים של דוקטור סוס.
קואצ'ינג לגיל הרך :)

ובכן,

* הסאונד היה טעון שיפור.
* מה הקטע עם מסכי וידיאו שמשדרים סתם אנימציה או וידיאו קליפים, אבל לא מראים את הבמה (קטנה, קטנה) בגדול, לקהל (הרחוק, רחוק) ?!
* כל מעריצי דפש מוד מעשנים כרוניים. או לפחות אלו שהיו ליידינו.
* איצטדיון רמת גן הוא נפילה אקוסטית, אבל ביג טיים (זו רק אני, או שדייב גאהן פרקטיקלי התחנן לשמוע את הקהל שר פעם אחר פעם, וזה לא קרה, על אף שאנשים צרחו כמו משוגעים?)
* People are People, Everything Counts, I Just Can't Get Enough, Free Love, Shake the Disease - איפה אלה היו?

יצאנו מאוכזבים.
ולא רק אנחנו, גם אחרים מסביבנו.

לא שהיה רע (Personal Jesus היה דפשמוד במיטבם!!!) אבל היה יכול להיות יותר מוצלח, לדעתי.



ובכל זאת, אפילו בגודל נמלה, הוא סקסי בטירוףףףף. והקול הזה. אוחחח.....
הייתי עושה לו טובה :)

כתבתי קודם שלא ברור לי אם מודעות היא ברכה.
כן, היא עוזרת לי להיות אדם ל?מ?ד, לצמוח מטעויות. בזה היא מבורכת, אין ספק.
אבל כבנאדם שניזון - לעיתים - מסערות, בעיקר אלו הפנימיות, המודעות היא לעיתים כרועץ.
היא.. איך נאמר, מקלקלת את הסערות.
מכניסה אלמנטים של כוונה אל תוך מעשים שלפעמים בא לי פשוט לעשות, בלי לחשוב יותר מדי על השלכות. לעיתים בא לי פשוט לעשות, למרות, על אף, לפעמים אפילו בגלל ההשלכות.
סתם כי אני צריכה סערה. זה מזין אותי.
וככל שהמודעות (או השכל הישר, או המבט האינטרוספקטיבי, או איך שתקראו לזה) דומיננטית יותר, כך אני מוצאת את עצמי נמנעת מלייצר סערות. נזהרת. שוקלת. מתייחסת לסיכונים, ולא נכנסת בהם עם הראש.
גם,
כשלפעמים,
ממש בא לי.

כתבתי קודם מתוך טריגר חיצוני, אבל כתבתי על עצמי. תמיד אני כותבת על עצמי.

אני באמת תוהה אם המודעות המזופתת הזו באמת שווה את זה.

ה"לא מודע" ינהל את חייו בצורה לא מודעת, ויבצע את המעשים האופייניים לו, שלא תוך הבנת השלכותיהם, אלא באופן אוטומטי ורגיל. תוצאות מעשיו יפתיעו אותו כל פעם מחדש.
ה"מודע" יאמר, התוצאות צפויות. היה צריך לקחתן בחשבון.

על פניו, נשמע לי כאילו המודעות מסרסת, יוצרת שיעמום. מונעת את הפעולות שהתוצאה הצפויה שלהן שלילית. מונעת הפתעות, כי הכל (טוב, הרוב) ניתן לחישוב מראש.

ובכל זאת, הלא נאמר שמודעות היא רק חצי דרך לפיתרון. החצי השני, הקשה יותר, הוא הביצוע.
ואכן יש את ה'מודעים' האלה, שיודעים בדיוק היכן טמונים הבורות, אבל בכוונה נותנים לעצמם ליפול אליהם בטעות 😄

אפשר לומר שזה מחוסר יכולת לעשות את הדבר הנכון, אותו דבר שלצורך ביצועו יש לגייס כוחות פנימיים.
במקרה שהביא אותי לכתיבת שורות אלה אני לא חושבת שזה המצב.
פה, זה נפילה מכוונת (אם במודע ואם דרך התת-מודע) לבורות.
יש דינמיקות שמו?נעות על ידי סערות. וליפול ב"טעות" לבורות, זה ליצור סערה.
סערה אמנם עלולה להיות הרסנית לעיתים (אבל כבר הו?כחה פה יכולת שיקום בעבר), אבל מה שבטוח, היא מוסיפה פלפל.

ואם לא צובט קצת בלשון, מה הטעם?!

1. אז אתמול היתה פגישה נפלאה עם חברה טובה. החשיפה בפניה היתה רחוקה מלהיות קשה כפי שחשבתי, ואף להיפך.

2. לאחרונה ניכרת התחממות בגזרה מסוימת. יש להיזהר מחום-יתר, זה שורף. אני לא אוהבת שורף.

3. איכשהו שוב שורבבתי (בעל כורחי, תאמינו לי) לתוך הזוגיות הביזארית ההיא. ו-וואללה, אני לא בן ולא בת הזוג שם. מה שנקרא, לא כל אקשן הוא באמת מעניין.

4. האדומה ההזויה ביותר עד כה: "גשי". פואטיקה.

מצד אחד, לא ייאמן. מצד שני (ומהיכרות עמוקה עם עצמי), כמה מתאים...
אחרי יותר משנה של היכרות, מה-זה היכרות, קשר. אינטנסיבי. עמוק. מהעמוקים שידעתי.
היום זה קרה לראשונה. היום נפגשנו.


והיה לי לעונג.




הפתעת אותי, וטוב שכך, וכן יירבו.

טוב, ברור שלא נעצמו לי העיניים לחצי שנה. הן המשיכו להביט, מבט פסיבי.
הוא היה חלול, לפחות במובן הזה, המבט שהן הפיקו. הניצוץ לא היה קיים אז.

קרחת על הסכין לגבר עם גולגולת מתאימה. אחת הפסגות הויזואליות בעיניי, בהחלט.
גם כשהבטתי במבט חלול, זה הצליח לעבור, לדגדג. גולגולת יפה יש לו.
רצה הגורל ויצא לנו לבלות מספר ימים יחד. לא לבד, חלילה. לא שזה משנה.

שכבתי על הערסל בנינוחות ובהיתי לי, מוח ריק, נעים.
בלי להתכוון הן התגנבו פנימה. פתאום, סתם כך.
גם כשהמוח עבד על ניוטרל, זה הצליח לעבור, לדגדג.
נבוכה מעצם המחשבה, אפילו להישיר מבט לא הצלחתי.
ואז ידעתי.
שמשהו שונה, שוב.