Realitivity

לא מפסיקה, פעם אחר פעם, להתרגש מהם.

בדיוק עלתה סוגייה בעבודה לפני כמה ימים, שהאמרה "כשיש ספק - אין ספק" מאוד רלוונטית לגביה.
ובהתאמה, גם באישיים האמרה הזו משתרבבת בהלימה נאה.
אחרי תקופה של לא מעט חודשים בהם הזוגיות המשפחתית שבה להיות קודש קודשים, אני מתחילה לזלוג. תרתי משמע. עולים וצפים להם חשקים שאט אט הופכים לתובעניים יותר ויותר.
מנסה לחקור את עצמי ולגלות מה הטריגרים שלי, אבל כנראה כמו שאני לא יודעת להגיה את עבודתי שלי, ככה גם חקירה עצמית לא מעלה מסקנות אופרטיביות. לא יודעת מה גרם ליצר הזה להתעורר שוב. לא יודעת איך מדליקים או מכבים אותו.
בכל זאת קיימים עוד המון חסמים שמונעים מימוש (בינתיים), חלקם קשורים בי (לא רוצה להפוך שוב לאדם 'כזה'; לא רוצה להכניס את עצמי לסיטואציה שתשחוק אותי, been there), חלקם ב-נ' (זה לא מגיע לו, זה לא מגיע לו). מהיכרות עם עצמי החסמים האלה לא יחזיקו מעמד.
זה כאילו התהליך כבר קרה, ועכשיו כל שנותר לי הוא "לל?וות" אותו. לראות אותו קורה.
כמו הסוד, בערך. חחח (note to self: לשנן "זכיתי בלוטו, זכיתי בלוטו, זכיתי בלוטו..." עכשיו רק לראות את זה קורה).
anyways, יש מצב שהבלוג הזה ישוב לתסוס.

בסוף נכנעתי ליצרים ויצרתי קשר, למרות שהבטחתי לא לעשות זאת והתחייבתי מול עצמי שלא אעשה זאת.
כי זה לא דעך, זה פשוט סירב לדעוך.
וכנראה משהו באופן שבו התבטאתי רמז על ההרגשה הקצת שונה שלי, כי זה גרר פידבק מפתיע בחיוביותו.
וגם לא מעט מחמאות ואישרורים על המעמד שלי (אם אפשר לקרוא לזה כך).

והיום אני מהלכת עם חיוך לא מוסבר על הפנים כל היום. נעים לי.
אז זהו. סבבה. סבבה אגוזים אפילו.

אני מכתיב.

- אתה מכתיב.

את זורמת.

- אני זורמת.



ואז, מונוטוני וקפוא, קובע את סדר הפעולות.

תעמידי לי. תשכבי על הגב. טועם לי את הכוס. חודר. תטעמי. מפשק אותי. טועם לי את התחת. חודר. חודר. חודר. חודר. חודר. חודר. חודר... תטעמי*.


זה היה כמו הממ... תרגיל צבאי בערך, אבל סוטה במיוחד. כל הוראה שנתן, כמעט שנלחשה. אבל נשמעתי לה כמתוך אוטומט. כמו חיילת טובה.




* זה לא יכולתי. לא מסוגלת. אבל הוא לא שאל, וזה קרה. דוחה בטירוף, מזל שזה התערבב בזרע (?!?!).

אם החלטת ללכת בכיוון הזה, תעצור שניה ותעשה חושבים. האם הכיוון הזה מתאים לי?
לא, כי כדי להיכנס לתחום התיירות צריך אופי מסויים.

שירותיות. זו מילה שפה בטח מבינים.

החלטת להקים צימר ולארח משפחות? אתה צריך להיות שירותי. זה צריך להיות טבוע בך ולבוא לך בטבעיות.
כי כשזה לא ככה, זה ניכר, וזה חבל.
הלא כל ישראל אחים.
מילה אחת רעה של אדם אחד על צימר, מגיעה חיש קל לאוזניהם של רבים אחרים, ומהר מאוד תמצא את עצמך מחוסר קליינטים, אדון צימר.



ועם כל הבטן המלאה על מארחינו, בכל זאת היתה חופשה משגעת.
ושאפו לנו על ההתערבבות הקלילה!

----------------------------------------

לא יודעת אם זה כבר 'מותר', לגיטימי, לפתוח ג'ורה על הבוס החדש שלי, ממרומי החודש וחצי שלי בתפקיד.
מותר או לא מותר - אם את זמני ביום חולמועד חמים ונעים זה אני מבלה במשרד במקום בחופש מיוחל עם משפחתי - מרגיש לי מאוד בנוח לומר, לפחות מעל גבי פורום זה, את דעתי.

אחד משניים. או שהוא טרם הצליח להתאושש מהצמיחה המואצת של המחלקה, ואיבד קצת מהיכולות הבינאישיות שלו, או שפשוט אין לו כישורי ניהול. לפי כמות הרעל שנשפכת לה פ??ה מכל פ?ה, עושה רושם שזה לא משהו חדש, כך שכנראה הוא לא המנהל הדגול שציפיתי שיהיה. וזה ממש מדכא.

לא מסוגלת לאמץ לעצמי דפוסים דיפלומטיים ראויים של דיבור, התנהגות, לבוש.
האמת, לרוב אני חושבת שזה ממש חיובי, העניין הזה. צעירה (שלא לומר אינפנטילית) לנצח.
בטח מגיע מתישהו השלב בו זה הופך להיות פתטי עד מאוד, אבל מבחינתי השלב הזה עוד לא הגיע.
לשיטתי ולראייתי, אני אחלה.
אין ספק שיש בזה גם מן השלילי. כאחת שתישאר צעירה לנצח, פוטנציאל ההתקדמות שלי מוגבל. אין הרבה ילדות קטנות בתפקידים רמי דרג.
אבל זה בסדר, זה מחיר קטן לשלם עבור סם החיים.

----------------------------------------------
ואז הגיע יום האתמול, שהוכיח לי שאני לא יודעת מהחיים שלי.
מסתבר שאני לא עוברת כצעירה מאגניבה וזורמת מול כולם.

אתמול ניגשת אליי אחת הבכירות במחלקה, אישה כבת 40+, עם משקפיים עגולים ושיער כבשה מתולתל.
אומרת לי, הדודה, שהגעתי לחברה היא משב רוח רענן, ושזה כלכך נחמד שעוד מישהי כמונו נמצאת פה.
כשעיוויתי את פרצופי כלא מבינה למה כוונתה, היא המשיכה והסבירה שאם כבר יש פה בנות, אז הן ילדות בנות 20 וקצת ומה הן מבינות מהחיים שלהן. היא (הדודה) וחברתה הבכירה (הקצת פחות דודה ממנה, יש לומר), הן חברות מאוד טובות. החברו?ת הזו ניזונה מהסטטוס הדומה - נשים בוגרות ומבוססות, בעלות משפחה ורגליים על הקרקע. ומכיוון שאני גם כזו, היא היתה שמחה אם נבלה קצת יחד ונכיר זו את זו. אולי אפילו אשב עם ה"בנות" לארוחת צהריים.

אהההההההההההההההה..................
אני נחשבת אצלן לאחת כמוהן......................
אני דודה..................

מי אמר משבר גיל 35 ולא קיבל?

לדעת, גם אם הידיעה אינה שלמה, שאני עומדת לכאוב. לדעת, ובכל זאת להתמסר.
להתמודד עם עכבות ועם פחדים מוטמעים מימים ימימה, ובכל זאת להתמסר.
לא פשוט בכלל, העניין הזה.
אבל כשאין שאלות, אין צורך לשאול ולהתעכב עליהן.
יש נכון ויש לא נכון. ולהתמסר כרגע למעשה הפלצו?ת הזה, זה נכון.

יודעת שרוצה (סוג של). יודעת שצריכה. יודעת שאם לא עכשיו, אז אחרכך זה יגיע בעוצמות גדולות הרבה יותר.

סוף הרציונליות.

---------------------
לא מסוגלת. תשנן לי עד מחרתיים כמה זה בשבילי, וכמה ללא שיתוף הפעולה שלי זה לא יקרה.
לא מסוגלת. הפחד מצמית אותי. זיעה קרה מתפשטת על כפות הידיים שפרקיהן כבר מלבינים מרוב לחץ.
חייבת לדעת ולהבין כל פרט ממה שהולך פה, אחרת אני לא מסוגלת להביא את עצמי למינימום ההכרחי של שיתוף פעולה. כאילו הידיעה על הזוועה תשרת במשהו את הניסיון להרגעת ההיסטריה. היא לא, ואני יודעת שהיא לא, אבל הצורך הזה בלדעת... גם הוא לא רציונלי...

סוף האי-רציונליות.

---------------------
בסוף הארנק מכריע.
המבט המאשים שלך; הידיעה שההיסטריה שלי עוד עלולה להוליך אותי החוצה מכאן בלי לסיים; הבזבוז... עושה רושם שכסף מניע אותי אפילו יותר מפוביות.
בסוף אני פותחת את הפה ומניחה לך להתעלל בי.

סוף הביקור אצל רופא השיניים.

ואולי מוטב אפילו חתונה מסופשבוע שלם של סבל.

יש דברים שהשתיקה יפה להם.
לא רק כאלה דברים שעדיף שלא ייאמרו.
גם כאלה שמילים לא יצליחו למצות.
יש דברים שמוטב לחוש בלבד.

אין בעולם על התחושה הזו, אין.