Realitivity

רציתי לומר ל?ך שאני אוהבת אותך. שאת חתיכת בנאדם מדהים.
רציתי לומר לך שאני לא מקנאה בך על מה שאת עוברת, ושאני נפעמת לאור היכולת הזו שלך להיכנס לתהליך הזה בעיניים פקוחות ומודעות, עם כל ההשלכות הכרוכות במה שאת עושה.
רציתי לנחם אותך ולומר לך שבסופו של דבר כולנו אנושיים, ושזה טבעי להתבלבל, במיוחד כשמדובר בהחלטות משנות חיים.
רציתי לחזק את ידייך ולהיות שם לצידך ועבורך.

במקביל,

כבר שנים שאני לא מבינה מה את עושה שם. איך יכול להיות שהחברה שלי שאני כלכך אוהבת קיבלה החלטה כזו הזויה, ובחרה בכיוון כלכך נמוך שלא מכבד אותה.
כבר שנים שהחברות שלנו מוגבלת ביסודה, ולא יכולה להתרחב אל מעבר לנו שתינו, כי - בואי נודה על האמת - מדובר באדם פשוט דוחה. ממש לא נעים להיות במחיצתו.
אני מתה, מההיבט הצר שלי כחברה שלך, שתעיפי אותו כבר לאלף עזאזל. עכשיו גם נוסף לזה אלמנט אישי אגואיסטי, שמעדיף שאם כבר פרידה, אז אולי כדאי שגם תהרגי אותו על הדרך, או לפחות תחתכי לו את מיתרי הקול.

אז בינתיים,

אני נזהרת ומשתדלת לשמור על ארשת אובייקטיבית, ורק לצפות מהצד ולתמוך ולתמוך ולתמוך.
כמה נחמד שאת לא קוראת פה והנה, אני יכולה לוותר על ה-PC לרגע ולבטא את דעתי האמיתית.

שבוע חדש עם אנרגיות ישנות. לא התחיל משהו. יש עליי מן ליאות כזו לא מוסברת, לא ברורה.
יצא לי לשים לב אתמול שרוקנתי עצמי מבחירה מלוויינים שונים ומשונים. לראשונה מזה למעלה משנתיים וחצי שאין לי איזה קשר כזה, ברמה כזו או אחרת של אינטנסיביות ושל אינטימיות, שמלווה אותי מהצד ומקיים חיים משל עצמו.

הראשון שהיה נשאב פנימה לקיום שלי בצורה כלכך אינטנסיבית, ויצר הרגלי תקשורת והזנה שלא ידעתי שגלומים בי.
השני לקח את המושכות והחליף את הראשון באופן טוטאלי. טוטאלי עד כדי כך שידעתי דרכו להגדיר את הצורך הזה שלי. צורך בקשר. והיום לא. היום שקט אצלי.

אילו היה זה תלוי לחלוטין בי, שקט כזה לא היה מתקיים. הייתי ממשיכה להיצמד אל לוויין מסויים. רק שלצערי הלוויין הזה בחר שלא להישאר רק לוויין, והעדיף לשבור מסלול. לנתק עצמו מהאורביט. וכתוצאה, להשאירני חשופה.

והיום שקט אצלי.

סוף השבוע הזה, שהיה רגוע בתוכניות ועתיר בהורמונים (כן גילשר, מחזור), נתן לי הזדמנות לחשוב. לחשוב קצת על השקט שאצלי. יש משהו מאוד מאיים בשקט, שהלא כיצד זה הגיוני בכלל להיות בשקט ולא להשתגע? איפה ה-raison d'être? איפה הפלפל והאקשן? איפה הצורך לחשוב מהר כדי לכסות עקבות (יואו, אני כלכך שרוטה)? אבל לצד זה, יש בשקט גם משהו מדיטטיבי. רוגע, שלווה, אין צורך להביט מאחורי הכתף כל הזמן. משהו שלם ונכון.

אבל אשקר לעצמי אם אומר שעבר לי. לא עבר לי. אני נלחמת, יש ימים שיותר ויש ימים שפחות, אבל זו עדיין מלחמה. נשמות טובות ספורות שמקיפות (או הקיפו) אותי, בעיקר פה באתר, מתעקשות להצהיר עבורי שמדובר במלחמה אבודה. שהיצר יגבר על הרציו ומתישהו, במוקדם או במאוחר, אמצא עצמי שוב בוגדת. ואני, אני שונאת לצאת בהצהרות. מהיכרות בת שנים (מועטות! (: ) עם עצמי אני יודעת שלא נכון לי לצאת בהצהרות. כמו עם דיאטה - המילה הזו, ההצהרה הזו, המחוייבות שנלווית להצהרה, הן הן אלו שגורמות לי לשבור את הדיאטה 5 דקות אחרי שהצהרתי עליה. דווקא לעצמי, הפוך על הפוך. אז אני לא יוצאת בהצהרות עתידיות מפוצצות. כמו שחברה טובה שלי כותבת על עצמה, "אני חיה לי מיום ליום... ועדיין לא יוצאת בהצהרות בומבסטיות". (פלוס מינוס).


(כן, אני מחפשת אישור ל- והכרה ב-התנהגות הזכה שלי).
(כן, אני יודעת שזה דפוק).
(כן, ברור לי שזה לא המקום).
לא אכפת לי!

ת'כלס, זה תמיד התקבל אצלי כמחמאה, כתכונה חיובית.
בכל הדיונים וההשוואות שהיו, יצא שאני מצטלקת הכי טוב.
מקבלת אותן בחינניות.

איפה חינניות ואיפה אני.
אני נוכחת לדעת שבעצם מדובר בצלקת.
ז ה ל א י י ע ל ם.
תזכורת קבועה למעללי עבר.



* נערך שנית

לא יודעת, לא יודעת.
משהו קורה, אין ספק.
תכונה כזו.
Premonition קוראים לזה, והאף שלי מריח צרות.
אני מקווה שזה אומר שאני צריכה לקבל.

God damn it, אפילו יכולת התבטאות אין לי פתאום, וזה לא כי אין לי מה לשפוך.

מי שמכיר אותי יודע שההחלטיות שלי סובלת מעצירו?ת כרונית. במיוחד בהחלטות האלה ש"עדיף לי ככה" אבל "נוח לי בדיוק להיפך". אני יודעת לבצע החלטות חשובות, אבל בדרך כלל לוקח לי זמן להגיע לנקודה הזו בה אני באמת מוכנה לקחת על עצמי את השינוי.

כמו בעבודה לדוגמא. בעוד רוב הסובבים אותי הם בעלי אופי דינאמי, ממצים מקום עבודה תוך שנתיים-שלוש וכבר מרגישים בנוח לבצע את הקפיצה לעבר התפקיד הבא והקידום שגלום בו, לי זה לקח כמעט 9 שנים. וכשכבר כן החלטתי שזה מה שאני רוצה והגיע הזמן להתקדם, לקח לי יותר מחצי שנה להרים את עצמי ולעשות משהו בכיוון. כשכבר קמתי, תוך שבועות בודדים זה כבר היה סגור. כאמור, האיטיות שלי היא לא בביצוע, היא בלהחליט לבצע.

כמו בלהזיז את עצמי לדוגמא. כדי שיקרה משהו ואני אקום ואזוז, אני צריכה לחשוב על זה חודשים לפני. לדמיין את עצמי קמה ומתעמלת. אני יכולה לבלבל את השכל על זה תקופה לא מבוטלת, אבל לא לעשות עם זה כלום. ואז פתאום יגיע היום בו זה יקרה. כמו אתמול. השעתיים האלו שביליתי אתמול במכון הכושר היו מעולות! הכושר שלי - או ליתר דיוק - האין-כושר שלי, מביך. אני מרגישה היום שרירים ששכחתי שקיימים, and I like it!!! אחד העינוגים החביבים עליי הוא עיסוי אינטנסיבי של שרירים תפוסים, בדיוק היכן שהם הכי כואבים. מזוכיסטית 😄




> פוסט שלם בלי לדון במועקה. יפה לי. <

מועקה.

אין לי מילים אחרות.

כרגע, גם אין לי מילים נוספות.

בניגוד לעצמי, אולי הפעם באמת אקח לעצמי זמן לעכל לפני שאשפוך את הרעל.

השמנתי, כוסאמו

לפעמים אני אוטוסטרדה בלי פסיקים ונקודות ככה שועטת קדימה בלי להביט לצדדים יודעת חדורה לאן רוצה להגיע ולא מבזבזת זמן בדרך גם אם זה אומר שעלולים לפספס את כוונותיי כי שם באוטוסטרדה זה בכלל לא חשוב מי יבין מה יבין תוך כדי חשוב שאגיע לאן שרוצה להגיע ואז נטפל בכל השאר.

אבל בדרך כלל, אני מחושבת ומוקפדת. ממוסגרת עד מאוד.


בריחה אל האלטר-אגו מרעננת לעיתים את הצורך בדהרה.

- "שחק איתי משחק"
- "ובסוף תתני לי?"
- "לא!"
- "לא רוצה לשחק איתך".

ביקרתי היום במשרד הישן. מצחיק אותי לקרוא לבית השני שלי במשך שנים לא מעטות, ישן. חימם לי את הלב לפגוש אנשים טובים (אנשים ממש טובים יש שם). נכנסתי לראות את הפינה המעופשת שזכיתי לכנותה ה"אופן ספייס שלי" תקופה לא קצרה. כמה למדתי לשנוא אותה ואת החשיבות המצומצמת שהיא גרמה לי להבין שיש לי. מוזר, אבל חימם לי את הלב לראות גם אותה. פתאום ממרחק - וזה די מדהים לראות כמה גדול יכול להיות מרחק שנוצר אך לפני רגעים ספורים - הנוסטלגיה גורמת לעבר להיצבע בורוד.
הלוואי ויכולתי לייבא את היתרונות מפעם אל ההווה.

בינתיים במשרד החדש אני מתחילה לזהות ניצנים של תחושה רגועה. האטרף שליווה את הימים הראשונים שם שוכך לאיטו, אני כבר מזהה פרצופים מוכרים בבוקר ונוצרת אווירה חמימה. האמת, אני די מבסוטה מעצמי על הקליטה החברתית המהירה. אתמול היה היום הראשון בו גם מבחינה מקצועית הרשיתי לעצמי לנשום לרווחה קצת. ההרגשה הזו, being overwhelmed, שככה קצת. אני מעזה לומר שאפילו די נכנסתי לעניינים. לא רע בשביל שבוע וחצי. במקביל, אבל, מסתבר שקליטה חברתית מהירה פירושה גם חשיפה (אולי מוקדמת מדי) גם לחרא במקום החדש. פתאום האוזן שלי משתתפת בדיוני אינטריגות ורכילויות משרדיות, ואנשים לא חוששים לשפוך רעל על אחרים במחיצתי. פוליטיקה משרדית - בעעעעעע.... אף פעם לא הייתי חזקה בה, תמיד שנאתי אותה, לאחרונה אני מבינה שהיא חלק בלתי נמנע מהחיים בארגון ושאני חייבת לשחות בה כדי להתקדם. בעעע כבר אמרתי?