Realitivity

1. נו בסדר, אז אני לא האישה הרומנטית ביותר בנמצא. לא מתעלפת מזר פרחים, לא זה מה שיקנה אותי. הרבה יותר מרגש אותי לפתוח את המקרר בערב בו אני מגיעה מאוחר, ולגלות שהוא זכר לקנות לי נענע. אבל וואללה, לכל אחד יש קווים אדומים. ימי הולדת מחייבים ג'סטות ייחודיות. גם יום המשפחה, או בגירסה השוביניסטית והראוייה יותר שלו - יום האם. יום חגן של הנשים באשר הן, מחייב, לעניות דעתי, התייחסות מיוחדת מצד בן הזוג. ובקטע הזה נפלתי ביגטיים. זיכרון של דגזהב יש לו, לנ'.

2. על אף האמור בסעיף 1 דלעיל, יש לי בעל הכי אוהב בעולם. ובכל זאת, אני מבלה חלק מזמני - לעיתים יותר ולעיתים פחות - בחיפוש אהבה בחוץ. או כמו שהגדרתי זאת בעוז לפני יום יומיים, אני צריכה מחזר. מחזר נמרץ שלא יפסיק לקוות לקבל פיסה נוספת ממני, גם אם זו לא תגיע לעולם.

3. אני מודעת לעובדה שאני פה הולכת על גבול דק, הפלירטוטים שלי האלה אמנם לא מובילים למימוש, אבל ההבדל בין פלירטוטים טקסטואליים עם מי שאינו בעלי ובין להזדיין עם מי שאינו בעלי לא תמיד משנה. יש בשניהם חוסר נאמנות, וזה כשלעצמו גבול שאני לא רוצה לעבור. כנראה ההגדרות שלי לגבול ולמה שעובר את הגבול תלויות בצד עליו קמתי באותו יום, כי מה שנמנעתי לעשות אתמול, אני לא בהכרח נמנעת ממנו היום. גבול דק כבר אמרתי?

4. אני משחקת באש, מעמידה את עצמי במקומות בהם אני יודעת שאיאלץ "לריב" עם עצמי על ההחלטה המתקבלת. אני אוהבת לשחק באש, תמיד אהבתי. זה משרת לי נפלאה את הצורך בריגושים. יש בזה פלפל שמרטיט לי את השיגרה. יש בזה משחק מנטלי אינפנטילי ומאוד נעים. אני מייצרת אקשן כשאין אקשן. אני גם כמובן מסתכנת ולא תמיד (oh, who am I kidding, בדרך כלל לא) לוקחת סיכון מחושב. סיכון מחושב זה הלא חארטה. מה כיף במחושב? איפה הריגוש במחושב? זה צריך, זה ח י י ב, להיות לא מחושב בעליל כדי ליצור את התחושות הנדרשות אצלי בפנים, אצלי למטה.

5. וכמובן שלתוך כל הנ"ל משתלבות בהרמוניה נקיפות המצפון הקיצוניות שאני סוחבת על גבי חודשים לא מעטים. הסיכונים שבחרתי לקחת העמידו בסיכון לא רק אותי, אלא גם מעגלים קרובים אליי המכילים אנשים שאני אוהבת. ואני לא יכולה לעשות להם את זה.

6. חזור לסעיף 2.

7. לופ אינסופי משכר, זו אני. נעים מאוד. כיף אצלי. שגעת. (באמת!)

חודשים שאני כותבת מהלב, דברים אמיתיים, רגשות ומחשבות. כותבת פה ולא ביומן, כי, כן, מודה, התגובות - בין אם בבלוג עצמו ובין אם בהודעות אישיות - עושות לי את זה. נעים לי לדעת שאני מעניינת אנשים, נעים לי לדעת שמה שאני כותבת מזיז למישהו מספיק בשביל ללחוץ על כפתור ולייצר תגובה.
אממה, הבלוג שלי לא מתמוטט מעודף תגובות, אני חייבת לציין. אפילו רחוק מזה. וזה עוד כלום לעומת התיבה שלי, שלא כורעת תחת עומס ההודעות האדומות.

והנה, פוסט-שניים על חרמנות ועל זיון בתחת, והפכתי למלכת הכיתה. מי ישמע.

משום מקום הוא פתאום מאותת לי שהוא רוצה.
בכלל לא חשבתי להתייחס יותר מדי, כי הלא הוא לא מחובבי הז'אנר שבעיצומו אני נמצאת, אבל כשהבנתי שהוא לא ממש זוכר... הזכרתי לו בחיוך "מבוייש" שהוא כנראה לא יבצע את זממו בי הערב. הוא כזה חמוד כשהוא מתבאס.
וכזה מושך כשהוא מתהפך.
משום מקום הוא פתאום אומר לי, "אז תחת".

פעם הייתי מפטירה לכיוונו מקסימום חצי חיוך ומסננת, "yeah right". אבל מאז שהתקשורת המינית התפתחה בינינו, הוא ממש לקח ברצינות את עניין ה"אל תבקש, תיקח". מאז, הוא לא משאיר לי הרבה ברירות. הוא דורש. וגם כשאני לא רוצה, הדרישה גורמת לי להתרצות. וגם להרטיב.

התכווצתי בחשש וניסיתי להתחמק. יצאתי מגדרי, ביצעתי בו את מציצת היובל, אבל הוא לא נתן לי לסיים, כך שלא הצלחתי למנוע את הזמם.
Half way through, עדיין בשלב הגלים המוטרפים של הכאב בשריר הטבעתי, הילד מתעורר 😄 רבע שעה לקח לי לטפל בענייניו. רבע שעה שבה השריר הצליח לחזור פחות או יותר לכיווץ סטנדרטי. שבתי לסלון בטוחה שהוא (1) דאג לענייניו בעצמו; או (2) פשוט ויתר. זו הלא תהיה התעללות לשוב ולבתק אותי.
אבל הוא לא ויתר לי. ויותר מזה, הלו?ב כבר הספיק להיספג ברובו, כך שהחדירה המחודשת היתה הרבה פחות חלקה ונעימה מזו שקדמה לה (שגם היא קרעה לי ת'צורה). הסוויצ' שלי לעונג קרה רק בסוף, לצערי, ולא הספקתי להגיע לשם... אבל - מה שכן - התרגשתי כמו שמזמן לא התרגשתי.

אני אוהבת זין. מה זה אוהבת, אני חולת זין.
קודם כל זה איבר יפה. חלקלק כזה עם תוספת ורידים בולטים לחיכוך, כיפה שובבה שכיף לנגוס בעדינות.
כשהוא ארוך זה תענוג למצוץ ולהרגיש אותו מתחכך לי בענבל.
כשהוא שמנמן זה הופך להיות אתגר להכיל אותו.
כשהוא ארוך ושמנמן זה כבר קלאסה. מה עוד צריך?
אני אוהבת להחזיק אותו ולשחק איתו כשהוא רפוי, לפתל אותו כמו נחש.
זו תחושה מדהימה, איך הוא גדל לי בידיים.
עינויי זין (לא CBT, בדיוק להיפך!) הם מהמשובחים שיש. לקבל רק את הכיפה פנימה, להתחנן לעוד, ולא.
זיונים ארוכים ואיטיים יכולים להוציא אותי מדעתי.
אני צריכה זיון חזק, קורע, אינטנסיבי, שיגרום לי לצעווווק. עדיף בדוגי, כן, כשהוא מושך לי בשיער ונתקע לי פנימה עד הענבל. מתחכך/לא מתחכך בנקודת הג'י, וסוחט ממני התפתלויות וגניחות.
האמת? בתחת אני גם אוהבת. לא את ההתחלה, היא מענה. אבל אחרי כמה שניות, כשהשריר מתרגל, והכאב הופך להיות משולב בעונג, אוח, אז רק להשתולל עליי, זה כל מה שצריך.
ואחרי שאני גומרת, אני יכולה להתחרפן מלקבל אותו לפה, עמוס במיציי האישיים, קשה ומאיים להתפקע.
להביא אותו לידי גמירה זה עונג בפני עצמו. ואם הוא בעניין הוא מגיש לי אותו פנימה, ואני בשקיקה מבצעת בליעה אוטומטית של שפיך שנורה לי היישר לגרון.


סססאמכ המחזור הזה.

אתמול קצת לפני הישרדות נ' יצא מהבית והשאיר אותי ערב שלם לבד. ואותי הרי אין להשאיר לבד... חצי שעה לתוך הלבד הזה (ועוד באמצע הפרק, מה שמאותת על רמת שיעמום גבוהה ביותר) כבר סימסתי לאינסטנט (ז"ל) שבא לי סשן.

עכשיו, זה לא שבאמת בא לי סשן. אין שום סיכוי שאני עומדת עכשיו בכאב. זה מגרה ומחרמן רצח, אבל זה לא בתחום המסוגלות שלי. כמו שאני מכירה את עצמי, הדבר הראשון שיחצה את סף הכאב שלי ובאמת יהיה לא נעים, יז?כ??ה את המכאיב בהתהפכות מאסיבית מהסוג שרק מ' הכיר. וככל שעובר יותר זמן מאז הסשן האחרון, התחושה מתעצמת. אני מתרחקת מהסשן הבא.

נ' הוא לא סדיסט. להיפך אפילו. נ' הוא טיפוס מר?צה. ונ' יודע שאשתו אוהבת שמכאיבים לה. אז הוא מכאיב, אבל לא כמו סדיסט. כאב נסבל, כזה שנפסק כשכואב לי מדי. kinda מוציא את העוקץ מכל עניין הכניעה וכו', אבל כאמור, זה גם ככה לא רלוונטי לגבינו.

וככה זה יוצא, שכל פעם שמשעמם לי, הראש נזרק כמעט אוטומטית אל מחוזות הבדס"מ הפיקנטיים והסקסיים להחריד. אל המקום המנטלי שהייתי בו אך לפני חודשים ספורים. הייתי ואינני עוד. עכשיו זה כבר הפך לנוסטלגיה. כטבען של נוסטלגיות, הן נצבעות בצבעים ורודים (וסגולים וכחולים (: ), ומתפתחת כמיהה אליהן. האמת, מעניין אם אחזור לשם פעם. מעשית, זה נראה לי רחוק ממני, רחוק מאוד. אבל אם הראש עדיין נודד לשם לעיתים, זה אולי אומר משהו.


אוף, נ', למה אתה לא סדיסט מרושע? קצת, לפעמים, לא הרבה. למה?...

זהו, התחלנו.

החדשות הטובות הן שעכשיו, בחברה החדשה, יש לי גישה לכלוב!.
החדשות הפחות טובות הן שעם כמות העבודה שנחתה עליי כבר ביומי הראשון, עושה רושם שהרבה זמן להיכנס לפה לא יהיה לי.

חידוש מרענן - להגיע למקום עבודה כבכירה. אני מרגישה שאני מקבלת מעין יראת כבוד מאנשים שבכלל לא הכירו אותי. בלי לעשות כלום. כאילו חובת ההוכחה עליהם - להרשים אותי - ולא עליי. זה בטח ישתנה בקרוב...

ממש מוזר, להיות ה'חדשה', לא להכיר אף אחד, לא לדעת איך הכל עובד או איך להגיע למי שיגרום להכל לעבוד.
מקום חדש, אנשים שונים, אגו-ים אחרים, מאוד מעניין.

בניגוד לעצמי אני שומרת בינתיים על פרופיל נמוך, בעיקר מתבוננת ומפנימה.

מעניין.

מתישהו, בטח אחרי מספר שנים - אם לא לפני זה - זה הופך להיות רגיל, שגרתי.
התשוקה הזו שמתניעה את ההתחלה נעלמת ומפנה מקום למו?כר.
לשהייה הזו הרבה זמן בתוך המו?כר, עמוק בתוכו, יש מחיר.
וכמו שאמרתי פעם על עצמי, אני זקוקה לשגרה כמו אוויר לנשימה, אבל עודף חמצן יכול להרוג אותי מבפנים.

מלא זמן עבר מאז הפעם האחרונה בה יכולנו להיות רק שניים. יחד, לבד, בלי לוויינים למיניהם.
והפעם זה היה במידה הנכונה, ובאופן מושלם.
סופשבוע ארוך של יום ששי ה-13, וולנטיינ'ס דיי (בכל זאת אני גם רכיכה רומנטית) ויומולדת.
ושנינו, רק שנינו.
אוכל טוב, פינוקים, התחרדנות נונסטופ, וסקס. ארוך, קצר, חזק, נעים, מלטף, כואב, תובעני ולא מתנצל.
ובאופן סימבולי למדי, אני עומדת על שיא גרף הבשלות הנשית. נו, ברור.

בא לי סשן.
פמדום
הממ.. שרוטה.

יש כאב טוב, ויש כאב רע.
שעווה במפשעה, לדוגמא, זו דוגמה לכאב רע ביותר.

דווקא הלכתי בתקווה להתחיל הסרה בלייזר.
מי היה מאמין ששיער בהיר יכול להיות חיסרון, דווקא שם.

ביקרתי היום במספרה, במסגרת 3 שבועות הטיפוח העצמי שגזרתי על עצמי.
בדיוק הגיע הזמן, כי מאז שצבעתי עבר כחודש, ויש שורשים. קצת אבסורדי לי, שצבעתי לצבע הטבעי שלי, כדי שלא אצטרך להתמודד עם שורשים, ומקץ חודש אני נדרשת לרענן, כי חלק לא מבוטל מהשורשים שלי ל ב נ י ם.

אני מביטה לעצמי על עצמי במראה ומסננת לי בשקט, ביני לביני, כוסאמכ, אני לא שם עדיין. אני לא בגיל הזה שבו השיער מאפיר. השיער שלי מאותת על טראומה שעברה עליי. אני יודעת בדיוק מתי החלה הנהירה הזו ללבן, בדיוק אז, בשיאה של התקופה הקשה. והשיערות הלבנות האלו, שהחלו לצוץ אז, אחת אחת, עד שפתאום הסבתי את המבט למראה וראיתי קבוצות שלמות.

בימים האחרונים החלטתי לתפוס טרמפ על התובנה הזו. אם מצב נפשי לחוץ עלול להביא לתוצאות פיזיות לא רצויות, אזי בטח זה עובד גם הפוך. אני מדברת עם בלוטת התריס שלי, שתתחיל לעבוד קצת מהר יותר. יש לי איזה 3 ק"ג מיותרים והחלטתי שהיא צריכה לעזור לי.