Realitivity

יש מצב שהבלוג הזה מקבל תפנית בימים האחרונים. יש מצב שהוא נהפך ליומן אישי, יומן שלא אכפת לי מה נכתב בו, לא אכפת לי איך זה נשמע או מה יגידו, פח זבל אישי, פרטי.

יש בי חוסר מנוחה והוא מאכל בי.

אני צריכה סשן. ההתווייה הקלאסית.
אני רוצה אקשן, רוצה בלאגן, רוצה כאפה. רוצה שיפרקו אותי. משהו שיזעזע אותי חזרה אל עצמי. משהו אסור, כמובן. כי למוכר ולמותר פשוט אין את זה. או שאין לי את זה איתו. אני לא יודעת. לא בא לי לחשוב על זה יותר מדי. זה לא נמצא פה עכשיו ואני צריכה את זה. פה, ועכשיו.

אני לא רוצה סשן. או ליתר דיוק, אני לא רוצה בחוץ. לא ולא, אני לא רוצה. יכולה לזעוק לזה, יכולה להשתוקק לזה, אבל לא רוצה את זה. זה לא נכון וזה לא ראוי. כל הרגשה טובה רגעית שזה יביא, תכוסה כולה - ויותר מזה - ברגשות אשם ואכזבה מעצמי.

בעעעעע...

השקט הזה. השקט הזה לא עושה לי טוב. אני צריכה יומיום אקטיבי, משתנה. יומיום שיניע אותי איתו. אני כזו גרועה בהנעה עצמית. מוח שרץ לקילומטרים עם גוף שמתנועע לאיטו 😄 מן היפרמחשבתית שכזו, עם גוף של פדלאת כורסאות ממוצעת.

והפוסט הזה שממאן להסתיים לו. אני בוהה במסך, הלב שלי מאיץ משום מה, קוראת את מה שכתבתי ולא סגורה אם מיציתי את (מה לעזאזל זה היה) מה שרציתי לכתוב, מה שרציתי להקיא לכאן. מתנועעת בחוסר נוחות על הכיסא ומתנשפת.

טוב, אולי די.

עם כל חדוות החופש, משהו בכל זאת מציק לי.
חוסר שקט מחורבן כזה, שאפילו למילים אני לא מצליחה לתרגם אותו.
מרגישה שיש לי המון מה לעשות. שעושה קצת, שעושה לא באמת את הנדרש.
שהחופש הלא פרופורציונלי הזה ייגמר לו בקול ענות חלושה, ואוותר עם חוסר סיפוק, שהנה, שוב לא עשיתי את כל מה שיכולתי לעשות.

אולי כדאי שאשב ואצור רשימת מטלות. דברים מוגדרים שאני רוצה לסיים.


(אהה! רשמתי! רשימת 11 הבו?ל?טים נגנזה ברגע זה לארכיון הטיוטות)



אבל גם זה נראה לי חרטה. גם אם יהיה וי על כל אחד מהנ"ל, חוסר השקט לא ייעלם. זה משהו בבפנוכו. משהו שגרם לי גם לריב עם נ' פעמיים בסופשבוע הזה, שגרם לי לישון יותר מהרגיל, שגרם לי להיות way too מהורהרת.

לא יודעת. אני כנראה כלכך אדם של מסגרת, שכשפעם אחת היא מטולטלת, אני לא מצליחה ליישב את זה עם עצמי. אפילו כשאני יודעת, לחלוטין יודעת, שזה זמני, ואוטוטו זה ייגמר, ורבאכ, זה הזמן ליהנות מזה, גם אז זה מטריד אותי. אני ושינויים זה קשהההה. אלוהים, אני צריכה לעבוד על גמישות מחשבתית.

הפתעתי הבוקר את הגדולה ואמרתי לה שיש לנו - לשתינו - סידורים היום לפני הגן.
נכנסנו לאוטו ונסענו לבית הספר. בית הספר!!!!!!!!!! היא נרשמה לכיתה א', כלכך גדולה, כלכך להוטה.
כל האינפורמציה שהיה עלינו למלא בטפסי הרישום נרשמה על ידה.
הסתובבנו שם אחרכך בחצר, עברנו מתקן מתקן (שתירגע, גם בבי"ס יש מתקני משחקים), אחר כך עברנו בכיתות השונות והיא הציצה לכיתה א' 1 וא' 3. הילדים שם נראו לי קטנים ומשועממים.

[איזה פחד, הכניסה הפורמלית למערכת החינוך. נראה לי שאני הולכת לעבור ביצפר לא פחות ממנה....]

בסוף אפילו עברנו לקטנה אצל סבא וסבתא (כי הרי איזה כיף זה כשלאמא יש זמן!) והגענו לגן באיחור אופנתי אך מתבקש מנסיכונת אמיתית כמו זו שאנחנו מגדלים פה.

חיים טובים, חיי בית קפה.
אמצע היום, הכל רוחש מסביב, אני וחברה יושבות בבית קפה על הפוך וקרואסון שקדים (היא), ומיצתפוזים ומוזלי (אני). יושבות, כאילו אין שעונים בעולם, ומפטפטות על ענייני בנות.
אין לי את זה בשגרת חיי. ופתאום אני מביטה סביבי, ומגלה שיש לא מעט אנשים שיש להם את זה בשגרה.
אני לא ממש משוכנעת שזו התנהלות שהיתה מתאימה לי דרך קבע, אבל אין ספק שיש בזה משהו קוסם. לקום בבוקר שלא לתוך מכבש. לקום בלי שגלגלי המוח מתחילים לרוץ שם בפנים. צריך את זה אחת לכמה זמן.
אבל כל יום, זה לא בשבילי. יותר מדי ימים כאלה של שלווה נינוחה ומבושמת והייתי הולכת לפוצץ למישהו ת'ראש.

זה כבר בגדר תופעה, הבקרים שלו.
אין אדם שקם יותר חמוץ מנ', בעולם.
בבוקר רגיל, כשאני מתעוררת וכולי רוח סערה - להספיק, לתקתק, להגיע - המצברוח הנורא שלו מצליח לעבור ליידי.
אבל עכשיו כשאין לי לחץ, והבקרים רגועים יותר, דווקא לתוך הרוגע הזה הוא נכנס עם הבוקר החמוץ שלו.
מה זה הקטע הזה, לקום על צד שמאל? מילא פעם אחת, אבל באופן קבוע!
תאמינו לי, מזל שאנחנו לא עובדים יחד. הייתי מאבדת את זה.

לא פשוט, להתרגל להיות בלי סלולרי.
לא פשוט, אבל יש בזה משהו מאוד קסום.
כמו פעם.

היום התחילו להם באופן רשמי שלושת שבועות החופש שלי.
ואיך שאני חוזרת אתמול מהיום האחרון, עמוס הטרדות, במקום העבודה הקודם (חה! הוא כבר קודם, איזה קטע...), נפלה עליי הרגשה פיזית מחורבנת של כאבי ראש וסינוסים, צננת איומה ואף סתום. נפלתי על הספה בסלון ובאיזהשהו שלב כנראה גם נרדמתי שם.

עכשיו, אני שונאת לישון על הספה בסלון. משענת היד, שלעת שינה משמשת אותי כמעין כרית, גבוהה מדי ועושה לי כאבים בצוואר. השמיכה הדקיקה שאני מתעטפת בה רחוקה מלחמם אותי כמו שצריך, בטח ובטח שכשאני לא מרגישה טוב. אני גם מאלה ששולחים גפיים לכל עבר בשינה, מה שלא מתאפשר לי על ספה צרה.

שונאת, אבל זה קורה לי, והרבה.
כך שבשתיים וחצי בלילה התעוררתי בבהלה, קפואה מקור, ברח לי דם לתחתונים כי לא החלפתי טמפון בזמן, ואני לא מצליחה להפסיק להתעטש. דידיתי לשירותים ואז למיטה, רק כדי לגלות שם את הקטן שלנו, שוכב באלכסון כמובן, כמו אמא. הצטופפתי לצידו, לא להפריע לו חו"ח, והתנמנמתי. וכל שאר הלילה המסוייט הזה לא הצלחתי להירדם פרופר. אם זו הנזלת שאיימה להשתפך מכל אחד מנחיריי (תלוי בצד בו בחרתי), או השיעול הטורדני שסירב להתפנות, חוסר היכולת לנשום עקב אף סתום, ילד שנשען לי על הגוף, שבריר אור של זריחה מהתריס החצי-מוסט... בקיצור, סיוט.

נ' כפר'עליו לקח על עצמו את הבוקר ולא העיר אותי אפילו. תקתק את הילדים לגן והתפנה לעבודה בעצמו, ואני נותרתי צפונה במיטה. אחרי מיליון שעות - או לפחות כך הרגשתי - הואלתי להתעורר כשהשעון הראה (כולה) 10.

וכך התחיל לו היום הראשון של חופשת שלושת השבועות שלי.

אז היום הוא זימן אותי אליו חגיגית בבוקר, כדי "לסגור מועד סיום עבודה פורמלי".
אז הוא הודיע לי (חד צדדית כמובן) שאני *נדרשת* לסיים את ענייניי ולהזדכות על הלפטופ ועל הטלפון מיידית.
מיידית.
אפילו לא נותנים לי את הטלפון עד מועד ה-notice.
בעעעעעעעעעעעע

טוב, נו, זה אפילו מחמיא לי.

מה שלנכד הרגיש היה להראות לסבתא שלו (לראות אחרי הסרטון בפוסט הקודם):

ספוילר - OMG, אין יותר דוחה מזה. ראו הוזהרתם.

http://www.thatsphucked.com/post/2007/11/2-girls-1-cup-video.aspx

סבתא עם נכד רגיש במיוחד: