Realitivity

אוקיי, זה מוזר.
באמצע החיים, באמצע השכונה (שלי, לא שלו, שלי!!!!), באמצע הסופר, לא פחות, עומד ומחייך למראי, האדון הראשון שלי.
טוב שהוא לא מכיר את הניק הזה
הקשר בינינו נותק לפני כמעט שנה וחצי. לא ראיתי אותו למעלה משנה. קיבלתי ממנו טלפון לפני כחודשיים המבשר שהוא ומשפחתו עוברים דירה, רחוק. אין בינו וביני כלום כבר מזמן.
ופתאום הוא עומד בסופר השכונתי שלי, שכאמור, רחוק מאוד מהסופר השכונתי שלו.
"היה לי איזה משהו פה לא רחוק", הוא אומר לי, מחייך.
ואני מחייכת חזרה, בערך, ובפנים מתחילה להסריט.
מה יש לו לחפש פה?
מה פתאום להיכנס לסופר, דווקא פה?
הפגישה ההזוייה נגמרה די מהר, מילטתי את עצמי משם ברגע שיכולתי, עם קוצר נשימה.

כל העניין הזה הותיר אותי עם תחושה מאוד לא נעימה של חדירה לפרטיות.

חמישה דברים שעשו לי נעים היום (בסדר כרונולוגי):

1. צהריים עם השטן (למרות שהוא מעצבן, הוא דווקא בסדר, זה).
2. החברה הכי טובה שלי שסיפרה לי על הסשן האחרון שלה עם הפסיכולוגית אתמול, בו פירטה את יחסייה עם החברות שלה, ועליי אמרה: הקשר הכי מפרה ובונה בחיי, הקול הרציונלי.
3. לקבל את התשובה על שאלת ה"על כמה ימים ישלמו לי" (ראה פוסט קודם).
4. מישהי שהתקשרה אליי באופן מפתיע לשמוע עצה.
5. הבת שלי, שאמרה לי, "אמא היא זו שתמיד עושה את הדבר המתאים".

בעעע... עוד יום מגעיל. כאילו משתדלים לעשות לי רע. לא מאשימה אותם, האמת. זה טבעי, איי גס.
לא פלא שרוב מי שמתפטר משתדל להיעלם ASAP. אלו לא ימים טובים, לעובד ולמעסיק.
לרגע חשבתי שאשאר כמה שנדרש, גם במונחי עבודה וסגירת פינות וגם במונחי זמן. יותר מדי חופש לפני המעבר יעשה לי רע גם כי אהיה נטולת משכורת (ועל אף הקידום, זה עדיין רגיש), וגם כי יהיה לי יותר מדי זמן לחפור.
אבל היום חברה שעוסקת במשאבי אנוש בדקה לי וחד משמעית יש לשלם לי 30 יום מיום ההודעה.
אז,
בעצם,
הפרצופים שעושה לי הבוס שלי,
העובדה שיש מצב שאני יכולה לסיים את הדברים האקוטיים תוך מספר ימים מועט,
וההרגשה המסריחה שיש לי מלהיות שם,
יכולים ליצור מצב בו יהיה לי עכשיו חופש של כשבועיים-שבועיים וחצי, בתשלום מלא.
וזה, ידידיי, פשוט מגניבבבבב.
(ועדיין, יישאר לי זמן לחפור... אני מניחה שזה אומר בלוג עשיר בפליטות בעתיד הקרוב (: )

ניקיתי את הלפטופ מקבצים אישיים, ותראו מה מצאתי :)

היום היה עמוס וטעון מאוד רגשית. ביצעתי שיחות 'סיכום' עם כל העולם והטון שהופנה אליי היה שלילי ברובו.
בשיחה עם המנכ"ל הכליכול כמובן שלא יכולתי שלא לחלוק את החבירה למתחרים, עובדה שכמובן הוציאה תגובה (דיפלומטית אך) פטרנליסטית ומתנשאת, תוך זריקת ההערה ההו-כה-צפויה ש"לדעתו זו טעות והוא מקווה עבורי שהוא זה שיסתבר כטועה בבוא הזמן". ויחד עם כל זה, גם ממנו וגם מהבוס של הבוס שלי קיבלתי בעיקר תגובה מופתעת. מסתבר (לדבריהם לפחות), שהבוס שלי בתכנוני גידול המחלקה בנה את הקידום שלי מלכתחילה כך שיהיה ב-2010, והם היו תחת רושם חד משמעי שאני מרוצה מהתכנית. לא ממש משנה אם זה נכון או לא (הרי כמה קל להטיל רפש בקולגה במקום בעצמך), מהשיחות האלה כן לקחתי לקח אחד משמעותי: אני צריכה לפתח את הכישורים הפוליטיים שלי ובמקום החדש, לדאוג לעשות לעצמי לובי. להיראות, ולא רק מול הבוס הישיר.

הרבה אנרגיה נשאבה ממני היום.

האם להודיע למנכ"ל, שאחראי אישית להבאתי לחברה לפני אי אלו שנים, שאני עוזבת?

בידיעה שאני עוזבת אל התחרות הישירה, עורקת לשורות האויב.
בידיעה שלא אוכל, מולו, לומר את מה שאומרת עכשיו, ש"אני עדיין מנועה מלחלוק לאן".
בהנחה סבירה שמכלול השיקולים שלי למה כן לעזוב, יעניין אותו כקליפת השום, ובהסתכנות בהעפה מהחדר.
מצד שני, אני עדיין שומרת לו חסד נעורים, ומדובר באדם שיש לי אינטרס מובהק לשמר עימו קשר לכל הפחות קונקרטי.


?Should I

כמה מחמאות נשפכות סביבי בימים האחרונים. איזה כיף.
כמה טפיחות על השכם ואמירות נוסח כל הכבוד, ומגיע לך, וכו'.
דווקא עכשיו, יותר מתמיד, מחמאות על עבודה טובה מלמעלה, מחמאות מלקוחות שחבל להם לאבד אותי, מחמאות מקולגות שלא מבינים למה ואיך לא קודמתי עד עכשיו, מחמאות מחברים לעבודה שאומרים שהגיע הזמן, מחמאות מכפופים שחרדים על גורלם למחרת עזיבתי והצמדתם לממונה אחר, אפילו מהיועצים הארגוניים שאבלים על ההפסד עתיר ה-EQ של הארגון 😄

כמה חבל לי, עדיין והרבה, שזה בכל זאת לא קרה שם, הקידום. צמיחה אורגנית שלי שם היתה לי טבעית והגיונית, וקלה יותר.
הפעולות - או היעדרן - של הבוס שלי כלפיי דחפו אותי בסופו של דבר החוצה. ואני כועסת עליו על זה. לא, בעצם לא כועסת. בזה. אני בזה לו.
פיכס, זה לא דבר יפה לומר וזה לא דבר יפה להרגיש. ובכל זאת זה מה שאני מרגישה.
הוא הרשה לעצמו לפספס אותי. א ו ת י. טמבל.

הצורך שלי להותיר חותם, לא רק במעשה אלא גם בהכרה, חדש לי.
מגיע לי. אני יודעת (תמיד ידעתי).
אני מסוגלת. אני יודעת (היום, היום אני יודעת).
אני עושה את זה, וזה ההלם הכי גדול.

אני לא האדם הכי סוציאלי בעולם.
יש לי חברות ספורות, וכמות הקשרים החברתיים שאני מסוגלת לתחזק במקביל אינה גבוהה. קשה לי להתחבר לאנשים באופן אפלטוני. אצלי זה או הכל או כלום. ומרוב שברור לי שזה לא לעניין להפיל על אנשים שאינם קרובים אליי באופן אינטימי את כל ה'תיק' שלי, אני פשוט נמנעת מלעשות את זה, ואני לא מכירה שום אמצע, אז אני פשוט מוותרת לגמרי. וכשאני מסתכלת על נ', או על חברות (אותן ספורות שלי), שאוספים להם מכרים מכל צומת בחיים ומחלקם יוצרים קשרי אמת, אני קצת מצתבטת לי, כי הייתי רוצה לדעת איך לעשות את זה.
ומאז שאני זוכרת את עצמי אני אומרת לאמא שלי שחבל שהיא לא כזו חברותית. שחבל שלא מקיפות אותה חברות, שמלוות אותה, שנותנות לה פוקוס נוסף בחיים למעט המשפחה והעבודה. ככל שהיא התקדמה בחייה (לא מסתדר לי עדיין לומר על אמא שהיא מזדקנת), והעבודה כבר פחות מרכזית בחייה, והקן המשפחתי הישיר שלה הצטמצם, והיא נתקעה עם אבא שלי, שהוא הפוץ המיזנתרופ מספר אחד by far, יותר ויותר נחמץ לי הלב עליה.
ובעצם, כמו בכל כך הרבה דברים אחרים בחיים, אני מוצאת את עצמי הולכת בדרכה.
כמות הקשרים הבדסמיים שיצרתי בשנתיים וחצי האחרונות - כמו שניתן להבין - מצומצמת גם היא. רק שבקשרים האלה הצלחתי לצלול פנימה. שלושה כאלה יש (היו). שולט למשך כשנה וחצי, שולט נוסף למשך כשנה, וחברה אחת, גם היא כשנה. טוב לי וטבעי לי במקום בו אני חופרת ונחפרת. טוב לי שם, כמו שקשה לי במקום הקז'ואל של יחסי סמול טוק. אולי זה אבסורדי, אני לא יודעת, אולי זה הגיוני, גם זה, אין לי מושג. אבל זה עוזר לי להבין למה קשה לי לנתק קשרים כאלה, הם משתרגים לי בנשמה.

אני כנראה באמת סובלת מהערכה עצמית נמוכה.

בשבוע האחרון אני מחזיקה ביד טיוטת חוזה ויודעת שמתקרב המועד בו אצטרך להודיע למעסיקיי על הפסקת עבודתי. עניין לא פשוט עבור כל אחד.

דמיינתי את הסיטואציה הזו אובר אנד אובר והתגובה היחידה שדמיינתי שאוציא מהבוס שלי היא הפתעה קטנה, ואז שילוחי לדרכי בברכת "בהצלחה" מעפנה ולא מהלב. אפילו הרחקתי וחשבתי שמתוך כל מיני שיקולים פנימיים (בין היתר, אותו שיקול שמנע את קידומי בתוך החברה עד היום) הוא אפילו יעדיף לראות אותי בחוץ, כי במעמדי הנוכחי אני די יקרה למערכת, ואם אין עניין לקדם אותי אז אולי עדיף להשקיע זמן בהכשרה של מישהו חדש יותר וזול יותר, שיחליף אותי. הלא גם ככה אנחנו בפיתחה של תקופה בה העבודה לא משחרת לפיתחנו והלחץ עבר.

והיום הגיע יום ההודעה, ונכנסתי לחדרו ברגליים כושלות ולב דופק בטירוף. אמרתי לו "אני עוזבת את החברה", והמבט ההמום שהוא תלה בי עשה לי את השנה. במבט אחד הוא גרם לכל הרושם המחורבן שאני נושאת איתי מאז אותה שיחה בה הוא הודיע לי שהקידום שלי יהיה רק ב-2010 להיעלם. הוא לקח אותי כמובנת מאליה, ופתאום מבין כעת שאני ממש לא, וזה כואב לו. יצאתי מהחדר ברגליים כושלות ובלב דופק, אבל גם עם חיוך ענקקקק על הפנים.

אחר כך הוא קרא לי עוד פעם, ואז הצלחנו לנהל שיחה קצת יותר עניינית. הוא פתח בשאלה אם העניין כבר סגור וחתום או שיש מקום להצעה נגדית. העניין אמנם סגור וחתום (אחרת לא הייתי מודיעה כלל) אבל בכל זאת אמרתי לו שאם וכאשר אשמע הצעה אומר לו מה דעתי עליה. הסברתי לו את המהלך הזה, הסברתי את הסיבה (אליה הוא כבר מודע חצי שנה), הדגשתי את זה שההתנהלות שלי היתה תמיד ועודנה מאוד שקופה, ושאם אני במקומו אני לא מופתעת.

בפעם השניה שיצאתי מהמשרד שלו יצאתי עם הרגשה מנצחת. הופתעתי מאוד מהתגובה שלו ולא ציפיתי שי?ראה לי כמה אני חשובה לו. ציפיתי שהאגו הנפגע שלו יוביל אותו לתגובה פושרת ולקבלה נונשלנטית (כלפי חוץ לפחות) של העזיבה. אבל קיבלתי הפוך. קיבלתי חיזוק מטורף לאגו, ביסוס תחושת הערך העצמי שלי, שגם כך משתנה ומתעצמת כבר חודשים, ובמיוחד לאחרונה, ויותר מהכל, זה ביסס לי את העובדה שהיה כלכך נכון מצידי לא לשבת על התחת, כהרגלי, ולספוג את מה שמוכנים לתת לי, אלא ללכת ולהכריז שאני רוצה יותר, ואשכרה ללכת ולהשיג את זה.

אנשים מעריכים אנשים שמעריכים את עצמם, ולהיפך.

אז הבלוג הזה הפך מתישהו להיות נחוץ לי. פחזבל להרבה ממה שעובר לי בראש, בלב, בכוס.
האישיות האנונימית שלי מספקת לי סוג של הרגשה שאני באמת מנהלת פה יומן אישי, אני מול עצמי. ובמקביל גם תחושה הפוכה, אחרת לא הייתי טורחת להתחבא.
אחרת לא היו לי לא מעט פוסטים הזויים, שאת הקשר בינם ובין המציאות רק אני רואה.
לפעמים זה בוער בי, להוציא, לשחרר, לכתוב מהפנים החוצה. כשאני קוראת פוסטים כאלה של אחרים אני נמלאת קנאה.
ובכל זאת, כשמדובר בי, אני לא מסוגלת. שזה די אירוני, אם חושבים על זה,
כי לפרט אני יודעת. ולהיות גרפית גם. אני אפילו אקסביציוניסטית למדי בחסות אנונימיה.
אבל לא כשזה נוגע למה שאני מרגישה. שם אני לא יכולה לפרט. שם אני לא יכולה לשחרר.




חסר לי.






הנה, אמרתי.