Realitivity

!Eppur si muove

תל אביב, יום ככל הימים. אני בכנס עם עוד כמה מאות אנשים, מלון על קו החוף. הפסקת צהריים, אוכלים בחדר האוכל המשקיף לים.
התרחשות מסוימת מסיטה את תשומת ליבם של סועדי השולחנות הצמודים לחלון הגדול. יותר ויותר אנשים נצמדים אליו, אל החלון. עומדים ומסתכלים על הים.

התקרבתי. הבטתי אל המים. ראיתי גל גדול. גבוה, אפור ואטום הוא היה. וסטאטי, לא זז. כמו הגדות של ים סוף, כשמשה חצה אותו.
רק שהוא היה גבוה, הגל הזה, יותר מכל דבר שראיתי. והוא צבע את השמים באפור, והיה קר וקודר. סופני.
העננים קיבלו שם צורות מוזרות, לבנים לבנים, בתוך כל האפור. והם רקדו בשמיים ונצברו להם יחד למערבולת עוצרת נשימה.
וכל המביט בחזיון הזה עצר מלכת, נעץ מבטו למעלה, משתאה. גם כשמערבולת הלבן הזה הפכה לעין סופה מתפתלת.
חול ניתז לכל הכיוונים כשהיא הגיעה לקו החוף. רעש מחריש אוזניים. היא מתקרבת אלינו ואנחנו, האנשים, עומדים, קפואים, מהופנטים.
בכיוון התקדמות רנדומלי העין זזה ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, ונכנסת לתוך הכרך, מפלסת דרכה ומחריבה את מסלולה.

נטועה במקומי, אני לא זזה. מצטמצמת לתוך ההכרה הזו, שלא משנה מה ארצה, מה אבקש, מה אעשה, קטונתי.
וכמוני, עושה רושם, גם רוב שאר הנוכחים שם. שטופים בענווה אל מול השליט הבלתי מעורער. הטבע.


[חלום ראשון מזה חודשים שאני זוכרת, עד כדי הפרטים הקטנים שבו].

מכוכב שמרוחק אלפי שנות אור
וזמן נמחק את באה לבקר
ברחוב ההוא בירידה לקחת אותי בירידה
אימך גבוה בשמיים
אביך על פני האדמה
אז קחי אותי לקרקעית הכי גבוה שאני יכול
פרוע עד הסוף פרוע עד הסוף
אהבת את הקצה החד רצית שהלב שלי ירעד
פרוע כמו הלב שלך פרוע כמו הלב שלך
אז קחי אותי לקרקעית הכי גבוה שאני יכול
אהבת את הקצה החד
רצית שהלב שלי ירעד

השמש התנגשה בים
הבזק שלך ונעלם
אולי אפגוש אותך מחר
אני אפגוש אותך מחר
כמו אבן שנופלת עמוק אל הבאר
את באה לבקר את באה לבקר
אז קחי אותי לקרקעית הכי גבוה שאני יכול
השמש התנגשה בים הבזק שלך ונעלם

אנחנו מתכננים צימר בקרוב, בהנחה שהצפון יהיה זמין.
יישמתי הצעה שקיבלתי, אזרתי אומץ ואמרתי לו.
אמרתי לנ' שלקראת הצימר יכתוב על פתק פנטזיה להגשמה, ויתן לי מספר ימים לפני, כך שאוכל להתכונן להגשמתה.
אותו דבר גם אני...
אני יודעת מה אני רוצה לכתוב שם. אין לי מושג אם יהיה לי אומץ באמת לצרף אות לאות ולכתוב ולבקש את זה.
התקשורת בינינו מדהימה, ואולי דווקא בגלל זה אני לא רוצה להפיל פצצות. שלא ייבהל לי.
על האופן בו אנחנו עוברים יחד את הדרך בתקופה האחרונה אני יכולה רק להודות לו. לא רוצה למתוח את הקפיץ יותר מדי.
איך אני אומרת לו, "אני רוצה שתנעץ בי מחטים" -- ??

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה......



אבל אף אחד לא שומע

עבר עליי היום יום מעפן. גם על נ'. לחברה שלי יש יום הולדת היום, אחד הרעים שהיו לה אי פעם. קראתי פה כמה פוסטים, חלקם אפילו של אנשים שתמיד כותבים 'ורוד', ונראה לי שעובר יום לא משהו על לא מעט אנשים היום. יכול להיות?

ימים מוזרים עוברים עליי. אם לפני יומיים ידעתי לייחס את זה למחזור (איזה תירץ נוח), עכשיו אני לא ממש יודעת איך להתייחס אליהם. אולי שוב הפחד המוכר שלי משינויים זוקף ראש.
אני נמצאת עכשיו בעבודה בתקופת ביניים. עדיין במקום הקיים, טרם חתימה על חוזה במקום החדש. ממתינה שיחזור מחו"ל כדי להתקדם ולחתום סופית. בינתיים הימים עוברים עליי באופן מאוד מוזר במקום הנוכחי. אני שם ולא שם, עובדת כאילו אני לא מתנתקת עוד מעט, אבל מנטלית כבר התנתקתי. דווקא ביומיים האחרונים קורים דברים שמערערים לי את הביטחון. פתאום מישהי שאלה אותי שאלה בנושא שיש לי הרגשה שהיתה צריכה להיות לי תשובה בשליפה לגביו, אבל לא היתה לי והייתי צריכה לבדוק. והיום לקוח ותיק מתקשר וגם על השאלה שלו לא היתה לי תשובה מיידית. זה יצר אצלי תחושה לא נוחה, כאילו אני לא יודעת מספיק. הבחורה שעובדת במחלקה תחתיי מתבררת כקוץ גמור. רגישה עד בלי די, כל מילת ביקורת מאיימת לשבור אותה לשניים. מצד שני היא עושה שטויות במערכת כאילו זו עבודה ראשונה שלה בחיים, נלחמת בטחנות רוח, ואני זו שצריכה לנהל אותה. רק שהיא כבר במשרד חודשיים וחצי, ועדיין עושה שטויות של מי שנכנסה רק אתמול. וגם זה נותן לי תחושה מסריחה, שאני חרא של מנהלת, ואלוהים ישמור, מה יהיה עכשיו בעבודה החדשה, בה הפוזיציה בהגדרה מלו?וה בניהול אנשים, ולא מעט.
וחוץ מזה יש לי ימים לא שקטים בראש. הבפנים שלי לא רגוע, לא רגוע. לא מוצאת מרגוע no matter what I do. פפףףףף...
סייפא קטנה שמעלה לי חיוך בתוך כל המוזר הזה: אתמול נ' רצה סקס, אבל אני במחזור והוא לא מחובבי הז'אנר. כמו שנאמר לעיל אני לא בימים הכי טובים שלי, והחשק לא שם. הוא נורא רצה הרפייה ואני ממש לא הייתי בעניין. לראשונה, זה לא עניין אותו. הוא דרש, ואני ביצעתי. בטרוניות, אבל ביצעתי. מוצא חן בעיניי העניין הזה...

כן, אין ספק, מחזור מוציא אותי מדעתי.

לא יודעת מה קורה לי.
אולי הפכתי למיסיונרית משוגעת.
הסרט הזה שדיברתי עליו בפוסט הקודם נגע בי באופן טוטאלי.
הכל מתגמד לצד העובדה, כן עובדה, שהכרזנו מלחמה על העולם שלנו.
במודע או שלא במודע - וחוסר המודעות פה זועק לשמיים.
הכל מקבל משמעות אחרת כשכיליון עומד כנגד.
אפילו מלחמת הקיום העזתית שלנו.
שכרון הכוח של האדם חוצה גבולות מדינה, דת, השקפה.

ראינו אתמול את הסרט של אל גור, "האמת הלא נוחה" (תרגום חופשי - "The Inconvenient Truth").
מומלץ בחום למי שעוד לא ראה. מומלץ בחום למי שעדיין לא הפנים - אין לנו עוד הרבה זמן פה.
הוא אומר שם בסרט שנותרו לנו עוד לא יותר מ-20 שנה כדי לשנות את המגמה. לפני שכבר יהיה מאוחר מדי. הוא מביא שלל ראיות מדעיות, שלל דוגמאות מההווה העגום של כדור הארץ. כמו נביא זעם, מאותת לנו במילים יפות ועדינות - כאילו נזהר שלא נסקול אותו באבנים - שדרוש שינוי, ומהר, or else.
מרגיז אותי שזה כלכך לא פופולרי לחשוב על זה. שבשם החומר והנוחות והפאקינג קידמה, אנחנו מביאים חורבן.
שהיוהרה האנושית, הפירוש הכלכך נלוז ל"מותר האדם מן הבהמה", גורמים לנו לזלזל בעולם שלנו. לחשוב שנוכל להכל.
וגם לנוכח אסונות הפוקדים אותנו, אשר לגביהם יש קונצנזוס טוטאלי בין המדענים שבעצם קורים בגללנו, בגלל התנהלות האדם (גידול אוכלוסין לא מבוקר, תיעוש מוגבר, שימוש לא מבוקר בטכנולוגיות בעלות אימפקט כלל עולמי, ועוד ועוד ועוד...) אין שינוי.
וכמה זה קל עבור כל אחד לשנות *קצת* את אורחות חייו, לתרום *קצת* לשינוי המגמה. וכמה זה לא קורה!!!
והנה, בישראל כבר אין מים. גם זו השפעה של ההתחממות הגלובלית. אבל זה לא מפריע, לדוגמא, לשכן שלי, לנקות את הטוארג שלו (שצרכה כמות דלק החודש שמספיקה לבערך שתי משפחתיות סטנדרטיות, אפילו לא הייבריד) שנרטבה קצת מהגשם, שומו שמיים, עם צינור מים.
איזה מעפנים אנחנו. ובגללנו, נראה לי, הילדים שלנו כבר לא יזכו לראות נכדים.