|
|
|
ואז אני אומרת לעצמי, תגידי, מה עובר עליך? מה יהיה עם ההפכפכות הזו שלך? מתי תרגעי? מתי תפסיקי לערבב שיעמום?
אוחחחח, אני עונה לעצמי. מזוכיזם רגשי זה הלא אחלה של מזון לשיעמום. לא באמת מזין, אבל מרגיע.
ובכל זאת, הסטירה הזאת אתמול הזכירה לי נשכחות, הצליחה לזרוק אותי ל*שם*.
ואז אני מרגיעה את עצמי. זו לא אשמתי בכלל. אני הרי לא יכולה לזה. טבוע בי, סססאמכ.
שלב א': מרמור.
שם זה התחיל. כשא' קיבל קידום. הוא קו?דם, ואני לא. השדים הרדומים התחרותיים בי הקיצו מתנומתם הארוכה. התחושות האלה הביאו אותי לזהות את הרצון להתקדם, ובעיקר, את הצורך בהכרה. הצורך הזה הביא אותי להצהיר על הרצון בקידום מול הבוס שלי. ובשיחה הראשונה על הנושא התחיל המרמור הגדול.
שלב ב': בדיקת הזדמנויות.
שלב שלא קיים אצלי. אני לא יודעת לחפש עבודה, אני לא יודעת להגדיר עבור עצמי תוואי, או אפילו רק את הצעד הבא. עשיתי, כמו שאני יודעת, את המינימום שבמינימום, וביקשתי מחברה אחת בלבד שתטה אוזן אצלה בחברה, אם וכאשר מתפנה שם פוזיציה. אותה פוזיציה לה אני תאבה במקום העבודה הנוכחי ולא מקבלת בינתיים. רק לה סיפרתי. והפלא ופלא, כמו שהדברים האלה קורים לי תמיד, פתאום פונים אליי משם. מן הון להון נקבעת פגישה, ואני מתחילה להפתיע את עצמי. אני מכירה בערך העצמי שלי ואני גם לא מהססת מולו, מבטאת את הרצון שלי (ואפילו מעיזה ללכת צעד אחד יותר). ואז עוד פגישה, ועוד אחת. ובכל אחת מהן אני נחושה וממוקדת. מביטה רק למעלה, ולא נכנסת מזה לסטרס. מתה על זה!
שלב ג': פיתוח ציפיות.
פה אני מתחילה להתנפח ולחשוב שהנה מכלום אני עושה את קפיצת חיי. מתחילה לפנטז על הקידום המשוגע שהולך לקרות, והנה אני כבר בפנטזיות לוטו-סטייל למתקדמים. אני מכירה בכך שאני דורשת הרבה אבל בטוחה שזה מגיע לי, ושהנה זה מגיע.
שלב ד': הכרה.
מקבלת הצעה ונוחתת למציאות. הרבה פחות ממה שציפיתי. כל הורוד שצבע את השינוי הופך לאפרפר ואני לא אוהבת את זה. בניגוד לאני שאני מכירה, זה לא מחזיר אותי שפופה ומקבלת אל שולחן העבודה, זה דווקא גורם לי להתבצר בהכרה שמגיע לי עוד. אומרת לא, ויודעת שזה לא סוף פסוק. מסרבת להצעה ודורשת יחס ראוי.
שלב ה': פחד משינוי.
מנסים לקנות אותי בקטנות, כאלה שמפתות, חלקן מאוד מפתות אפילו. אני נדלקת בקלות וכובה בקלות. אני שונאת סיכונים, ואם כבר סיכון אז שיהיה עטוף בפרמייה גבוהה. מתחילה לפתח זהירות מחשבה. האימפולסיביות שאיפיינה את תחילת התהליך מתחלפת. שוקלת את האלטרנטיבות, הופכת והופכת בהן, טוחנת כל שיקול עד דק. וחוצמזה, כמו שאמאיקרהלי החכמה מכולם אומרת - מה שלא משיגים בהתחלה יהיה קשה יותר לקבל בהמשך. מה שגורם לי להעלות את סף המינימום שלי. הולכת על חבל דק - הרבה, אבל שלא יהפוך ליותר מדי.
שלב ו': שיפור האלטרנטיבה.
הרגע המכריע הגיע - קו פרשת המים. צריך להסכים על הפרטים האחרונים, ואני מצהירה על הדרישות הסופיות שלי. גבוהות יותר, כמובן, ממה שכתוב בטיוטה. מתבטאת בזהירות, נותנת לצד השני להוביל, מנסה ליצור מצב בו הוא מרגיש שהוא יצליח לתת לי את מה שיספק אותי מבלי לוותר על הרבה מבחינתו, win-win. לא קל, לא קל.
שם אני עכשיו.
שלב ז': התחלה חדשה.
האמנם?
נראה לי שכן. נראה לי שזה קורה.
רוצה לומר לך תודה.
רוצה לומר, וכותבת, כאן, למרות שכאן, אתה לא תקרא.
מקווה להיות מסוגלת לומר את שעל ליבי גם בארבע עיניים.
תודה על שאתה.
תודה על איך שאתה, כשאתה איתי.
תודה שאתה איתי.
תודה על הבעל שאתה, על האבא שאתה.
תודה על החבר שאתה.
תודה על האוזן, ועל הכתף.
תודה על שסלחת.
תודה על שלמרות הקושי, אתה שומע. אתה מקשיב.
תודה שמצאת את עצמך.
תודה על אורך הרוח שלך.
תודה על הגאווה שאתה חש כלפיי.
תודה על היכולת לשאת אותי גם כשאני לא מעוררת גאווה.
תודה אהובי, ושתתחיל לנו שנה חדשה מופלאה.
אשתך.
זה קצת כמו במשפחה.
אח גדול, קצת אגואיסט ומרוכז בעצמו. אח קטן, מת לתשומת לב, שיכירו בקיומו.
הגדול מתנהל לו, עסוק בשלו. והקטן, ככה, מדי פעם, מציק לאחיו הגדול. בקטנות.
אבל לגדול זה לא נורא מזיז. הוא מנער אותו וממשיך הלאה.
בינתיים הקטן מתבגר. הגדול גם. אולי אפילו מזדקן לו לאיטו. אבל ה'איזון' בין האחים נשמר.
הקטן ככה, מדי פעם, מציק לגדול. הוא כבר קצת יותר גדול, הקטן, וקצת יותר יכול. ההצקות מתחילות להפריע.
הגדול מסתפק לרוב בניעור של אחיו הקטן, רק שירד ממנו. אבל הוא נדבק, הנודניק. ניעור מפסיק להיות מספיק.
אחת לכמה הצקות הגדול כבר מתעצבן, ומוריד לו, לקטן, איזו אחת.
בפעמים הראשונות הקטן היה בשוק. זה גרם לו להשתבלל. להפסיק, לכמה זמן.
בהמשך, כל סטירה כזו גרמה לקטן לעודף מוטיבציה.
איכשהוא היית מצפה שהאדישות תתחלף אצל הגדול הזה. לאיזהשהוא כיוון, כלשהוא.
אבל וואללה, לא נמאס לו להיות אדיש. לרוב.
וכך, הוא שהיה - הוא שיהיה.
!!! Oh My GOD
1. אוטוטו יש לקטן המתוק שלי יומולדת. הגענו לגיל שאפשר (פחחח, צריך) להתחיל, ומסיבת יום ההולדת הראשונה שלו יוצאת לדרך. מיתון, לא מיתון, המחירים פה פשוט מזמן לא זוכרים פרופורציה מהי. התמזל מזלנו והוא נולד בחורף, ולנו אין טירה רחבת ידיים, ולפיכך כמתבקש זה יהיה באיזה מקום. מקום שכור. יותר מעשרה מקומות כבר עברתי באיזור המורחב, הזול ביותר ביניהם דרש לאירוע בלבד, ללא הפעלה או כיבוד או כלום למעשה, 750 ש"ח. באמצע השבוע. בסופשבוע זה כבר קופץ ל-1000. וזה הזול ביותר. וואט דה פאק, תגידו לי?!? שלא לדבר על הפעלה, שאז הלא מו?כ?רים שעושים הפעלה גובים לא פחות מ-600 ש"ח, והמוצלחים והמו?כ?רים שבהם כבר מטפסים ל-1300 ש"ח.
אנחנו שוקלים בחום לאחר לו את היומולדת בכמה חודשים. שיחשוב שנולד במאי, מה קרה? יחסוך לאבאמא 1000 ש"ח בשנה.
יש כמובן את האופציה השנייה, והיא פשוט לעשות חגיגה צנועה, אבל אנחנו הורים רופסים שלא יכולים לחסוך מילדיהם מותרות חומרניות, גם אם זה במחיר חינוך קקה.
2. הדלקת נרות בניינית זה פשוט רעיון פנטסטי. כמו סוכה בניינית. איזה נוסטלגיה. זה כיף לראות איך תחת חסות החנוכיה כל השכנים מתאספים וכאילו אין הבדלי גיל בין הילדים, וכאילו כל ההורים חברים טובים מזה שנים. ונוצרת אווירה חמימה כזו. לשיר שירי חנוכה יחד וכל הבניין שומע את הקטנים מזמרים.
3. עזה.
4. ליברמן!
שבועיים שלא הצלחתי לתפקד כהלכה, כי הראש עף למקומות אחרים.
מאז ומתמיד אני כזו. אחת שלא מסוגלת להתאפק, ובונה בניינים (מה זה בניינים, גורדי שחקים!) באוויר, כשכלום עדיין לא קרה. תכנית, אפילו רקימה של תכנית כבר שולחת אותי לפינטוזים על העתיד.
אז הראש ריחף, והעבודה היתה שם כל הזמן, אבל לא הצלחתי. אפס ריכוז.
ואז באה הפגישה של לפני שלושה ימים והחזירה אותי לפרופורציות. הראש שב למקומו.
ובשלושת הימים האחרונים הבאתי תפוקה שהחזירה לי את הצוות (סוף סוף אנשים ממוקדי מטרות שאינם רק אני) למסלול, ועושה רושם שבכל זאת נעמוד בדדליין 😄
הבהרתי את הכיוון שלי, שוב, בצורה שלא חשבתי שטמונה בי (לא נכון. תמיד ידעתי שנמצאת. מעולם לא העזתי לבטא). הייתי חד משמעית, 'מכרתי' את עצמי במחיר שאני חושבת שאני שווה מבפנים, ולא נכנעתי להרכנת הראש הכה אופיינית לי מפעם.
וזה כנראה עובד, האמונה העצמית הזו...
כמו שקיוויתי, אבל לא העזתי לצפות שיקרה, מחר פגישה נוספת.
אני לא מגיעה אליה עם ציפיות גבוהות מדי. משהו במומנטום שם נפגע.
אבל וואללה, למדתי פה אחלה שיעור על עצמי, ואני יוצאת ממנו מרוממת. מאוד. בלי כל קשר לתוצאה המיידית.
על אף שאפילו באופרה כיום הסולניות כבר לא בהכרח XL,
ועל אף שקולי ע?רב כקול עורב-
It ain't over til the fat lady sings
וגם אכזבה יכולה להתברר כמנוף בלתי רגיל.
ולרוצי טובתי, תודה רבה 😄
אכזבה
מחר.
מחר יום גורלי.
מעניין מה יהיה.
מעניין אם אקבל מחמאה מטורפת, boost מכובד לאגו,
או שיורידו אותי לקרקע בחבטה.
מעניין אם זה יהיה באמצע. ואז מה?
הלא הכי הגיוני שזה יהיה לא ממש מעולה ולא ממש מאכזב.
עם הקצוות קל יותר להתמודד.
מה אם זה יהיה איזשהו אמצע מזורגג?
הפלונטר בבטן מאיים לשגע אותי.
מחר הוא ייפרם, לכאן או לכאן.
או שלא...
