Realitivity

שונאת שמתעסקים לי בשיער. שונאת.
גם כילדה תמיד מנעתי מאמא את העונג שבלהתעסק לבת שלה בשיער. זה פשוט לא נעים לי.
זו אחת הסיבות לכך שאני לא מבקרת במספרה לעיתים קרובות, זה פשוט לא הקיק שלי (השנייה היא פשוט עצלות).

אבל עצלות לחוד וצבר שערות לבנות לחוד. כשמגיע הזמן, מגיע הזמן. ואחרי שעובר עוד קצת זמן, אני נאלצת לכתת רגליי למספרה.

כשהגעתי היום למספרה גיליתי עובד חדש.
ברוב אדיבותו הוא הציע לסרק לי את השיער לפני הצביעה, אבל אין מצב.
אני שונאת שמתעסקים לי בשיער. סירקתי בעצמי.
את העונש המגולם בהליך צביעת השיער עברתי בדממה יחסית. הספר שלי מכיר אותי. הוא היה עדין.

שעתיים פלוס מינוס אחרי, צריך לחפוף.
שוב, אני שונאת שמתעסקים לי בשיער.
וגם הפעם תיארתי לי בראש תסריט מוכר של מי שעאלכ עושה עיסוי קרקפת תוך חפיפה, אבל בפועל מענה לי את האונות.

הפתעה.

תנועות עדינות, מכילות לי את הקרקפת. מניעות את הראש בעדינות מצד לצד.
תנועות ארוכות ששולחות לי זרמים של צמרמורת בפנים ובעורף.
ונדמה שזה לא נגמר לעולם.
עצמתי עיניים, שקעתי לי לתוך ספייס של תענוג והרפייה.

אשכרה התבאסתי שזה נגמר.





בפוסט הבא: איך התענגתי אצל השיננית ;~}

ימים מתוחים עוברים עליי. יכול להיות שאני בפתחו של שינוי וזה מלחיץ אותי.
אני לא בנאדם של שינויים. אני בנאדם של שיגרה נעימה ומוכרת.
ולמרות שהשינוי הזה מ ב ו ר ך ומתבקש, והסיכויים שטמונים בו מצויינים, אני מתוחה.
אני קצרה; נוטה להתעצבן בקלות; הבטן מתהפכת לי רוב היום; קשה לי.
לא יודעת אם יש קשר או לא, אבל אני גם חרמנית. לאללה.
כשהבטן מתערבלת אני בורחת לרגעים מהמחשבות של "מה אם?" ו"מה כש..", ומחליקה לתוך פנטזיות.
גם קשות יותר. וב"יותר" הכוונה לאלה שאי אפשר בינתיים לחלוק עם נ'. כאלה שיבהילו אותו.

טוב, מחר נדע יותר.
לילה טוב.

אחת אחרי השניה
בדיוק נמרץ
באותה הנקודה
עד הבערה
וקצת אחרי

ואחרכך הריצה למראה

תענוגות קטנים

לא ממש זוכרת מתי בכיתי בפעם האחרונה.

מתישהו במהלך היחסים שהיו לי עם המאסטר שהיה, חלחלה לי מין הבנה, שהיכולת הרגשית שלי אינה מן הגבוהות. שהאמת, אני די אטומה רגשית.

זה לא שדברים לא נוגעים בי, אבל הנגיעה היא יותר במובן הפרקטי ופחות במובן האמוציונלי.
שזה לא משהו, אם חושבים על זה. כי כמו שהרע פחות עושה לי רע, גם הטוב פחות עושה לי טוב.

זכורה לי שיחה שהיתה לי עם אחת העובדות שלי, שלקחה מאוד קשה את ההתנהגות של הבוס שלנו.
כשהיא סיפרה לי כמה היא נפגעה מצורת ההתנהגות שלו, אשכרה לא הבנתי מה היא עושה מזה כזה ביג דיל. כולה כמה מילים. כולה כמה ג'סטות. מה היא לוקחת ללב. וחשבתי לעצמי אז, איזה מזל שאני לא כזו. איזה מזל שדברים כאלה חולפים לי מעל הראש.

נו, אבל כנראה גם אני לא מעל הכל, ויש דברים שכן מצליחים לגעת בי. זה כנראה צריך להגיע מקיצון כדי לחדור, וצריך להיות עמוק ומושרש כדי באמת להפריע לי, והנה, יש כזה. והיום מצאתי את עצמי בוכה בלי להפסיק בגלל המשהו הזה. סערת רגשות מטורפת, סוף סוף הצלחתי לדבר על זה ולומר באמת מה יושב לי שם בפנים. מה מציק לי, מטריד אותי, אוכל לי את הלב, כבר הרבה זמן. היכולת הזו להוציא את זה החוצה באה עם המון דמעות. הן נשפכו ממני בלי שיכולתי, או רציתי, לעצור אותן. הן אפילו עזרו לי למצוא את המילים.

אוח, אם כאב ראש רוצח כל היום הוא פורקן, אז הבכי הזה הביא לי אחלה פורקן. ממש שופרא ד-שיפרה.

מלא דברים. מלא.

1. היתה פגישה השבוע. פגישה שאני מייחסת לה המון משקל, ושבהחלט יכולה לסמן לי שינוי לטובה,
התחלה של הגשמה של הכיוון הכללי בו בחרתי (או שהוא בחר בי) בשנה האחרונה.
היה ויתגשמו הציפיות, אפרט. בינתיים אני פוחדת לנחס 😄

2. מזל שמתכוונים לתגמל אותי על שעות נוספות. איזו קו?פה אני הולכת לדפוק החודש...
אבל זה עדיין לא משנה לי את נקיפות המצפון מול הבית, או את תחושת הקיפוח לאור הקידום שנדחה לו.

3. מורבידיות לקראת סוף השבוע: אתמול נפטר דוד של אמא שלי. עוד בומבה לאמא, שחו?וה גם ככה הזדקנות מנטלית מואצת בשנים האחרונות.
אתמול נפטרה גם אמא של איש יקר. עצוב מאוד.

4. ובחיבור טבעי (?) לנקודה הקודמת, יהיה לי ילד נוסף. פעם, לא עכשיו. אבל מספר שלוש יבוא גם יבוא.
סוף סוף יישרתי קו עם שאר שלושת בני ביתי, סוף סוף בא לי.

אז השבוע החדש התחיל בקול ענות חלושה, ביום אופייני למחזור (כלומר, עצבים) ובמגוון של נושאים להתמודד עימם (כלומר, להתעצבן).
בהמשך קיבלתי הודעה מפתיעה שאילצה אותי לסיים את יום העבודה מוקדם מהצפוי ולהוציא את הילדים מהגן. מה שבימים כתיקונם בתקופה האחרונה היה מוציא אותי מדעתי מטעמי 'איך אספיק את כל מה שיש לי על הראש', התקבל אתמול באופן מחוייך למדי. יתרה מכך, היה לי אחה"צ נעים וכיפי עם הגדולה - אחרי הרבה זמן שהרגשנו חוסר אמיתי - והתייחסתי למשימות העבודה שלא מולאו בנונשלנטיות יחסית. וזה היה נעים ולא אופייני לתקופה האחרונה.

הימים חולפים להם מהר בזמן האחרון ומרכז הכובד המחשבתי שלי נמצא כלכך רחוק מזה שאיפיין אותי לפני שנתיים, ולמעשה עד לפני כחצי שנה. חלק ממני קצת אב?ל על אובדן הצורך באקשן. החלק האחר, מאושר על הצמיחה, האישית, הזוגית. המומנטום החיובי של החיים שלי בזמן האחרון תפס אותי קצת לא מוכנה. בעיקר מופתעת שזה בכלל יתכן. לדינמיקה שלילית יש השפעה הרסנית - כשמתרגלים אליה, מתישהו מאבדים את התקווה שהכיוון מסוגל להשתנות. זה מה שקרה לי. לא האמנתי. אבל וואלה, Expect the unexpected. ועכשיו אני דורכת על ביצים, מתנהלת בזהירות ותוך הסתכלות קדימה (אני מניחה שמי שחייו נמצאים במסלול של דינמיקה שלילית יכול להבין עד כמה במצב כזה פשוט לא רוצים להסתכל קדימה [למה לי להעמיק את הדיכאון?]). אני מתכננת את העתיד. לוקחת מושכות לידיים. אולי אפילו מתבגרת, שומו שמיים.

עוד מעט מתחיל לו שבוע חדש,
הנושא עימו הבטחה עלומה, להתחלה חדשה?

כבר שבוע שהקטן שלי מסתובב עם תספורת תוצרת בית, או ליתר דיוק תוצרת ידי הגדולה המוכשרת שלי.
לא מקצועי, זה יצא. אהמממ... זה נאמר במילים עדינות אקצ'ואלי. מזעזע, זה יצא. כמו ילד מסכן חולה גזזת מהמעברות של שנות ה-50 זה יצא. ובכל זאת, למעט תיקונים קלים, השארנו את היצירה על תילה.







(לא הוא, אבל סוג של אינדיקציה)

מהמגילות הגנוזות שלי...


http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=lastup&cat=43812&pos=1

http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=lastup&cat=43812&pos=0

הי כלוב. מה נשמע? כבר שבוע שלא התראינו. התגעגעתי, מודה.
הפכת לחבר קרוב שלי, אתה יודע?
כזה שמקשיב. לעיתים פאסיבי, לעיתים אקטיבי. אבל תמיד מקשיב.
לאחרונה אני עסוקה מדי בשבילך. אין מה לעשות, סדרי עדיפויות.
אבל שתדע, אני שומרת לך פינה חמה בלב.