לפני 15 שנים. 29 בנובמבר 2008 בשעה 18:11
לפעמים, אני מרגישה איך הם מסתכלים עליי. אומרים לעצמם, מסכנה זו. הבחירות שלה בחיים.
זנחה את תפקידה וחובותיה בעד נזיד עדשים. משקיעה את זמנה בקריירה ולא בבית.
ולמרות שדרכם אינה דרכי, השקפתם לחלוטין לא השקפתי, דרך חייהם אינה דרך חיי, משהו ממה ש(אני חושבת ש)הם חושבים מצליח לחלחל פנימה.
שההקרבה הזו שאני נכונה להקריב באה במחיר יקר מדי.
כשאני חושבת על זה עוד קצת, אני מבינה כמה זה אידיוטי. הרי הם בעצמם בחרו את אותן בחירות, מקריבים הקרבות זהות למדי. אצלם זה אפילו קיצוני יותר. הם, שמשאירים אישה בבית, כי כך צריך, ומפרים אותה כל תשעה חודשים ואסימון, כי כך מקובל. שנותנים לה להסתובב מרובת ילדים רוב שעות היממה, כשהיא נטולת בעל. שהלא בעלה מקיים את הבית, בונה קריירה.
המצב אצלינו, על אף שהייתי משפרת אותו, בכל זאת עדיף. הילדים שלי מכירים אבא ואמא. שנינו מעורבים להם בחיים. בכלל, בדרך כלל אני זו ששם. עכשיו, בתקופה הארורה, הכה קשה, הכה דורשת-התמודדות-שגדולה-עליי, אני מוצאת את עצמי בימים ארוכים בעבודה שנגמרים לא מעט אחרי שהילדים הולכים לישון. לא פשוט בכלל. מצד אחד, הדרייב עצום והמלאכה מרובה, ויש לא מעט מצבים שאני מוצאת את עצמי נסחפת לתוכם מבלי לשים לב לשעון (וזה כשלעצמו סימן טוב לגבי העיסוק; מעניין לי). מצד שני, המצפוןןןןן. אני אוכלת את עצמי על השעות הללו. שעות שנגזלות מהילדים, ולעולם לא אוכל להשיבן.
והאידיוט הדוס המעצבן הזה בעבודה, שכלכך נעול על דרך המחשבה הכה-אופיינית-לחוזרים-בתשובה, זורק לי משפטי מיסיונר בשנקל פעם בכמה ימים. בדיוק איפה שכואב לי. בנזונה. הלא מה נעים יותר לשמוע בסיומו של עוד יום מתיש, כשהשעה 20:30 ואני כבר מתקפלת לי (תוך מחשבה עגמומית על כך שלא אגיע לומר לילה טוב הערב), "נו כבר, לכי הביתה, מה את עושה פה בשעות כאלה עם שני ילדים קטנים בבית?". בלי פאקינג למצמץ על כך שאת אשתו ההרה (חודש תשיעי, אלא מה?) עם הילד זב החוטם שלהם הוא לא מהסס להשאיר לבד - ואגב - כשאני התקפלתי הוא עוד לא עשה סימנים של להתחיל לחשוב על אולי להזיז ת'תחת לכיוון הבית. חתיכת פוץ שוביניסט.
ולמרות שדרכו אינה דרכי, השקפתו לחלוטין לא השקפתי, דרך חייו אינה דרך חיי, משהו ממה שהוא אומר מצליח לחלחל פנימה.
כי אין כמוני בהלקאה עצמית. לא משנה מה תהיה ההחלטה שלי, תמיד יהיה קורבן. ועל הקורבן הזה אני תמיד אבכה. כזאת אני.
