Realitivity

היום היה לי מיני ריב עם אחד העובדים שלי.

מאז הקידום יש לי 'צוות עובדים' ואני 'מנהלת פרויקטים', רק שהאופי ההומוגני של האנשים והיחסים החמים שנוצרו בינינו לא ממש מסמנים גבולות ברורים, ואין דיסטנס שככל הנראה מתבקש במצבים מקצועיים מסויימים. מאז הקידום עברה חלפה לה כבר חצישנה, ובכל זאת, עד היום לא ה ר ג ש ת י את המעמד.

היום היה לי עימות עם אחד העובדים, ואחד הטיעונים בהם הוא השתמש (שספציפית בנושא הזה היה תלוש מהקשרו) נגע בהבדלי המעמדות בינינו. זה היה, כמובן, קשקוש מוחלט, ולהבדלים הנ"ל לא היתה שום השפעה על מהלך העניינים המדובר. אבל חייבת להודות שחלק מהסיבה לפסילת דעתו מבחינתי היתה שלא נתתי תוקף להצהרה הזו שלו, שאני נמצאת במעמד בכיר לו. מצחיק, כי זה המצב וברור שזה המצב, ובכל זאת, אני לא מקבלת אותו אוטומטית.

מצד אחד, אין לי בעיה בהערכה עצמית.
מצד שני, כלכך נוח לי לראות את עצמי כדבורה עובדת, אחת מני רבים, ולא כמפקחת, מנהלת, בעלת סטטוס.

סביבת העבודה שלי חשובה לי, לפעמים היא חשובה לי יותר מהעניין שבעבודה. חשוב לי שמסביבי יהיו אנשים שיהיה לי כיף לבלות עמם חלק ניכר מיומי. אבל להיות בכירה לאנשים הללו, זה מנוכר קצת. אי אפשר באמת להיות חבר של כפוף לך. זה יוצר יותר מדי קונפליקטים.

כתבתי את זה אפילו בפרופיל שלי - יותר מזוכיסטית מנשלטת. אני אדם עצמאי מדי, לא מחפשת שליטה טוטאלית - החיים תחת משטר בו אומרים לי מה לעשות, כיצד להתלבש, מתי לבצע מה ואיך - לא מתאימים לי. זה פשוט לא עושה לי את זה. וזה לא כך בינינו. מימד השליטה אחר. קודם כל, גם לו שליטה 7 / 24 לא באמת עושה את זה, הוא אוהב את הנשלטת שלו עצמאית (עד שבא לו להתהפך... 😄 ). ושנית, אין מה לעשות, אנו פועלים תחת נסיבות שמקשות על גילויים חיצוניים של שליטה אינטנסיבית, אז צריך להתאים את עצמינו (פעם ראשונה שה"נסיבות" עוזרות לי...).

יש מספר דברים שהוא מקפיד עליהם ביומיום - כמו ההליכה היומית שלי - שזה בבחינת ייהרג ובל יעבור, אבל אני רואה את המשימה הנ"ל פחות כאמצעי שליטה, ויותר כאמצעי לספק אפשרויות לפגישה (whatever makes you sleep better at night, babe...), וכך ביצוע יומיומי סיזיפי הופך למשהו בעל משמעות פרקטית, וקל לי יותר לשמר ביצוע לאורך זמן.

אתמול סיפרתי לו שאני הולכת לחברה בערב, ושכנראה יהיה לי זמן להיפגש אח"כ. הורה לי ללכת אליה עם פלאג. התפלצתי. אני. צריכה. לדחוף. לעצמי. ממש... מכל המשימות בעולם, יש לו את היכולת למצוא את אלה שהכי יזעזעו אותי. והוא יודע את זה. והוא ניזון מזה. כל היום הוא קיבל סצינות על זה. "אין מצב", טענתי. "לא אצליח", התפתלתי. "זה ייקח לי חצי שעה", ייללתי. "אלך עקום ולא אוכל להסתיר את קיומו", הטחתי. "זה יסכן את בריאותי", התריתי. וכו' וכו'. לא עזר לי, מן הסתם. כשהוא מורה משהו, אין דרך חזרה.

אחר כך, כשכבר היינו בארבע עיניים, אמרתי לו. אני לא נשלטת מי יודע מה. אני לא אפול לרגליך בתודה על כך שהטלת עליי משימה קשה ונוראית, מתוך הכרה שזה עושה לך טוב. אני לא אבצע אוטומטית. אני לא אוקיר תודה. אני אתעצבן, ואתמרד, וזה לא יבוא לי בקלות. אנסה למצוא את דרכי החוצה מהמשימה. אחטוף קריזה ואהיה ממורמרת. בתגובה הוא פשוט אמר לי בחיוך - העובדה שזה לא מגיע באופן אוטומטי, זה מה שיפה. עצבנית, אבל מבצעת. ממורמרת, אבל מבצעת.

לא כנועה, נכנעת.

אדוני היקר החליט לגלות כמה באמת אני שווה.

אז מסתבר שאני שווה לא פחות מ-37 גמלים, 3 עזים ו-3 כבשים!

http://camels.evilsun.org/index.php


נראה לי שהוא יצא מורווח :)

יש לי אופי עצבני. נדלקת בקלות. חברה שלי קוראת לזה "מרוקו סכין". אז לא מרוקאית, אבל בהחלט טמפרמנטית כזו. פולניה ג'ינג'ית. והקטע הוא שכשאני נדלקת אני יורה. וכשאני יורה אני נוטה להכניס גם מתחת לחגורה. לצעוק. לחטוף קריזהההההה.
כל הטיעונים (הצודקים! הנכונים! הקולעים בול!) לא שווים כלום כשאני באטרף, כי כל מה שנשאר שם זה הצעקות והיציאה מפרופורציה. זה מה שזוכרים. את ה"איך" במקום את ה"מה". וכל הפואנטה שלי נשכחת.
אני צריכה קורס בניהול כעסים, כי בכל זאת, אני צודקת!

מזל שטבעתי היום בעבודה.
הטוב בעומס כזה, זה שהוא מנטרל רגשות. נכנסת לטראנס של ביצוע, ומשם הגוף נרפה מאליו, והמח בעקבותיו. ממוקד, מרוכז, בביצוע, ולא בחפירות. והכל נהיה קליל יותר. שזה מצויין.
אז הכעס נשכח והיכולת לנהל שיחה מתורבתת שבה אליי. אז אני גם מוצאת אוזן קשובה בצד השני.
שם פתאום כן ניתן להעביר מסר, ובלי להיכנס בו.






ואחר כך, כמובן, הו הו, make up sex !

איזה יום חרא.
מצליחה לריב היום עם כולם, ועוד בכזו קלות.
העצבים שלי חשופים ואני יורה. טה טה טה טה טה... כמו רובה אוטומטי.
והפקעת הזו מסרבת להתפרק לי בפנים. אני עדיין טעונה.
כוססת ציפורניים, משחקת בשיער, מתופפת עם הרגל על הרצפה, כל הגוף שלי זועק חוסר מנוחה.
צריכה כדור שינה ולמיטה. אבל אין לי...
איזה יום חרא.

משתוללים בכפר / שוטי הנבואה

זה דווקא כיף לי שאת בסביבה
אבל קשה לומר שאהבה
זה מה שיש אצלי בלב,
אני בסך הכל זאב רעב.
את לא הראשונה ולא שלישית,
אבל נתחיל כמעט מבראשית,
עכשיו זה רק אני ואת,
אז בואי נתפשט לאט לאט

אני מרגיש אותך רוטטת בתשוקה
בהפסקות הארוכות שבין מכה למכה,
כן את ואמא טבע מתאחדות עכשיו
ברגע של אמת במעשה נשגב.
גלים אחרי גלים שוטפים את כל גופך,
זיקוקים מתפוצצים בתוך מוחך,
עמוק בתוך הקצב מודעת לכל עצב,
מקווה שזה לנצח ימשך

משתוללים בכפר
אני ואת

יש לך פירות שמפתים יותר מאננס וקוקוס,
פתח נהדר כמו הפרח של הלוטוס,
קצף על המים ,קשת בענן,כמה שזה טוב עכשיו
לגשת לעניין,
כל הלילה אני ואת,משתוללים בכפר

משתוללים בכפר...

בואי נשב בתאנה כל הלילה, אז הוא אמר לי
בואי הנה ונתן לי נשיקה מתוקה,
הוא הצמיד אותי, והמיטה היתה כל כך רכה
ובחושך הוא לקח אותי לארץ חדשה,
והבוקר אני שרה ועדיין בתחושה של חלום,
פשוט חלום, חלום לאור יום,
אין בי בושה, מרגישה אישה
אני שלו בשבילו וטוב לי בגללו

אז זהו, ש-
עם קצת הכנה, ועם המון יכולת,
גם פיל יזיין תרנגולת.

(אלבום עדכני)

רצה להיפגש היום.
היה לי רק זמן קצר מאוד.
זה לא שינה לו.

נפגשנו.
סרט נע.
הכאיב.
מצצתי.
גמר.

ויש לי הרגשה שזה היה לקראת דייט שלו הערב.
לא שאלתי.
לא רוצה לדעת.
אבל יש לי הרגשה שהוא השתמש בי כדי להפיג לחצים לקראת הדייט.
שלא תהיה לו בעייה להיות קול לגמרי שם.
כמה משפיל.




Not that there's anything wrong with that

> להיכנס לחניון, לדעת - פשוט לדעת - שעומד להתפנות מקום עבורי בקומה הראשונה.
ולחנות במקום הזה שבדיוק התפנה עבורי בקומה הראשונה.

> להיכנס לחנות, לשמוע את המוכרת אומרת לקונה שלפניי שאין אפשרות לשלם בתוי קניה אלקטרוניים, כי נפלה התקשורת, ולומר לה שגם אני עם תו אלקטרוני, אבל שלא תדאג, כי כשאגיע לקופה תהיה תקשורת.
ולצאת מהחנות עם שקית ותו אלקטרוני ששווה 250 ש"ח פחות.

מאזן עדכני 2:2.

הכיטוב הסוד.

23 דקות.

זה הזמן שלקח לי לשבת עכשיו ולכתוב פוסט דכאוני ויללני על ה"מצב" המזופת שלי ועל חוסר היכולת (שלי) לשנות אותו, ועל כמה נמאס לי.


חצי דקה.

זה הזמן שלקח לי לקרוא הכל, להתבאס על עצמי רצח, ולהחליט לגנוז אותו.


חצי יום (במילים אחרות, דדליין - עד מחר בבוקר).

להפסיק עם זה. לנשום. להיות אופטימית. להאמין.