לפני 16 שנים. 9 ביוני 2008 בשעה 18:23
*
את התיק עוד לא הספקתי להוריד אפילו, וכבר היא התעופפה לכיווני. לשבריר שניה לפני האימפקט זיהיתי את המהלך והספקתי להיות מופתעת. למשך אותו שבריר שניה נצחי הספקתי לקלוט שהוא קולט את ההפתעה שלי. המבט שלו. הסוויצ'. הוא נכנס ל-zone.
*
אחרי סריה מכובדת של סטירות לחי, אני כבר נושמת אחרת. כוננות ספיגה, ריכוז, התודעה שלי משתנה. אני מקשיבה לעצמי. בעוד עיניי עצומות הוא עוזב את החדר. "תתפשטי", מהדהד אחריו. ואני כמו על אוטומט, מבצעת את דרישתו. מהרהרת עם עצמי, אוספת את עצמי, מכינה את עצמי לבאות. מתפשטת. אני נכנסת ל-zone.
*
זרוקה על המיטה, פניי כבושות בכר. כשהוא מוציא את מצבטי התנין, ההיכרות שלי איתם לא עוזרת לי לקבל אותם בקלות. להיפך דווקא. אני שונאת את הכאב החד הזה, ויודעת למה לצפות. הטרנספורמציה שלי לכיוון הסאבית המתחננת והמתבכיינת מהיר מתמיד. לא עוזר לי. תנין על כל שפה.
*
דמעות משתחררות להן בקלילות ללא פילטר, ונספגות בכר. כל הצלפה על פנים הירך, התחת, כף הרגל מוציאה זעקה חנוקה. כל אצבע שפולשת פנימה מפתלת אותי. המעבר בין כאב לעונג סוחף אותי לצלול פנימה אל תוך עצמי. כשהוא מפסיק ונעלם לוקח לי זמן להבין שהוא לא שם. כשהדקות נוקפות מחלחלת לי ההכרה בחוסר האונים שלי. החבל על הגפיים פתאום מורגש. אני מזיזה אותן והן מתחככות בכבליהן. איפה הוא? לא נוח לי.
*
מסובבת את הפנים לכיוון הכניסה לחדר. לחי ימין רוצה לנחות על הכר, אך מתרוממת ומסתובבת (מסובבת) חזרה לכיוון הקיר כדי להישאר מחוברת לשיער. מסתבר שהוא היה שם, התבונן במאבק הפנימי שלי. "תחת למעלה", הוא מצווה.
*
קונדום נמתח, ואני מבולבלת. אין מצב שהוא כבר רוצה לזיין אותי. אבל הוא כן רוצה, רק לא באמצעות גופו. משהו חד מאיים לנקב לי את פי הטבעת ואני צורחת. הוא עוזר לי להירגע ולחזור לתנוחה, אם דרך מילים מנחמות ("אמרתי לך לא לזוז!") ואם דרך ניחום פיזי (פלאקים על התחת ועל פנים הירך). מתייצבת. הדבר הזה מצליח לחדור אליי חלקית. ההתפתלות הבלתי נשלטת שלי לא בדיוק עוזרת שם. לא עובר הרבה זמן והדבר (בקבוקון טבסקו, בדיעבד) ננטש. הוא עובר לאצבעות. משתמש בהן כמו בספרדר. חם לי. הוא לוחץ על שרירי הרקטום כלפי מעלה ואז כלפי מטה. ואני חושבת שמהיום כבר לא יכאב לי אנאלי.
*
הוא מתחיל לשחרר את החבל מרגל שמאל. היא לא זזה כבר מזמן, ונדמה לי כאילו ברגע שתשתחרר אפרוץ במחול. אבל גם כשמותרת מכבליה היא נשארת דוממת. כנ"ל רגל ימין. "תסתובבי". הידיים באיקס מעל הראש ועל אף קשירתן המחודשת של הרגליים אני מקבלת יותר מרחב תנועה. אני חושבת לעצמי כמה מזוויעה אני בטח עכשיו עם הפרצוף הנוזל, הנפוח. הוא מסתכל עליי, מביט בי בעיניים. במבט הזה שלו. יש בו מעין חמלה, במבט הזה שלו כשאני ככה. ואני מביטה חזרה. לראשונה בינינו הקבלה שלי את מצבי גדולה מהמבוכה שלי אל מולו.
*
הוא מתיישב לי בין הרגליים ומשחרר את התנינים, ואני צורחת. מעסה לי את השפתיים ואת הבפנוכו של הכוס, ומצרחות כאב אני עוברת לאנקות עונג כמעט בלי להרגיש. מביטה בו מתעלל בי. מביטה ביד שלו מתרוממת בדרך לכאפה, שם. מנסה לקבל, באמת שמנסה. מתאפקת, לא לזוז. לא יכולה. הגוף מסתובב אוטומטית ומונע מגע. כשאני כבר מעצבנת עם הניסיונות הפאתטיים האלה שלי, הוא משחיל בנונשלנט מצבט לפטמה שמאל. תנין כמובן. כאילו זה מה שירגיע אותי. זה לא. עוד אחד לפטמה ימין ואני נושמת פנימה, שוב. עיניים נעצמות שוב ואני מרפה.
*
כאפות לכוס מרגישות לי כמו פצצה. כאב חד וממוקד – רגיעה - ואז זה מתפוצץ לי בכל הגוף. כאפות לכוס כשאני קשורה, זה מצד אחד רוע, סאדיזם טהור. מצד שני, זו התחשבות מטורפת. אי אפשר להתכווץ אחרי המכה. אותה התכווצות טבעית שאני לא מסוגלת למנוע, פה אין. וזה מכריח אותי לקבל את הכאב באופן יותר שלם. מכילה אותו מכורח. והדמעות זולגות להן מבעד ליללות.
*
הכבלים יורדים והאצבע שוב מורה לי לשוב למקומי. מניעה את הפרקים הכואבים בדרך לרצפה ומתמקמת בתנוחתי. דורש שאביט בעיניו תוך כדי חניקה עצמית. מכניסה אותו אל פי, מגיעה אל הסוף, ואז עוד קצת, ומשתנקת. ומביטה בו. שוב מצטלבים מבטים שלמים.
*
מורה לי לשכב על הגב עם הפנים בקצה המיטה, ולראשונה אני טועמת גרון עמוק קלאסי. לתומי חשבתי שקלאסי הווה אומר חלק, טבעי, נעים. נה אה. חנק טוטאלי מהרגע הראשון. אין חיים קלים, אין ויתורים, הוא ממשיך, ואני נחנקת. גם קיא לא עוצר אותו וניכר כאילו אני משתפרת מפעם לפעם, שכן מדי פעם משתחררת לו מילה יפה.
*
כשהוא נותן לי את המבט שגורם לי להבין שנגמר, אני מחשבת לקפוץ עליו בחיבוקים. זה לא קורה, אבל די ברור שהפעם האפטר קייר שלי לא צריך להיות כרוך בהרגעה. אפילו לא קצת. אחרי סקס מדהים שכלל שכיבות סמיכה הזויות (?!) אנחנו נשכבים יחד במיטה בסוג של אפיסת כוחות משותפת, שנינו מחייכים.
