Realitivity

בסוף זה לא הצליח לשרוד; בסוף חוסר האיזון הכריע אותנו.
באופן פרדוקסלי, חוסר האיזון בינינו הוא שהאיר עבורי לבסוף את חוסר האיזון בחיי.
היה מעולה, אה? ממש. זיכרון לנצור.

התלבטתי עם עצמי אם לכתוב לך את זה בפרטי, או אולי לשתף רק את פורום הנשלטות, או פה.
בסוף החלטתי פה, שהלא זו הבמה שלי להחצנה. החצנה בחסות האנונימיות.

אתה, כמו שמישהי אחרת (שבזמנו ניסתה 'לגנוב' לי אותך) אמרה, אתה אדון אמיתי. תקיף, שקול, בעל אג'נדה ברורה, אחראי, והכי חשוב, בא מאהבה. אתה יודע איך להיכנס בצורה שקטה ורגועה מתחת לוריד, ולהשתכן שם. מתחת לכסות (העבה, יש לומר) הצינית, הסרקסטית, המודעת לעצמה, האפאתית, נמצאת נפש מדהימה, שנדרשת ל-match על מנת לפרוח באמת. ואנחנו, היה בינינו משהו קסום. שהצליח ללבלב למרות הסביבה הבעייתית. שבעה חודשים של שכרון חושים.


אני סגורה ושלמה עם החלטתי כי אני מאמינה שהגיע הזמן לעשות דברים עד הסוף, ולא לחתוך פינות. כמו שאתה מאמין, בעצם.
אני צריכה שקט תעשייתי. מסגרות פשוטות ומיקוד (מי חשב שהתמקדות תהיה כלכך קשה אחרי תקופת פיזור שכזו). אתה צריך מישהי שתהיה עבורך סאבית מושלמת (מה שאני ניסיתי להיות, מאוד מקווה שהצלחתי) אבל שתהיה שם גם אחרי ולפני ותמיד. אתה צריך מישהי שתחלוק איתך את יצועך בלילה ותחמם לך את הלב באופן קבוע. ושם אני רחוקה מאוד מלהיות מושלמת עבורך.

יצקנו הרבה כלכך תוכן לתוך יציר כלאיים שכזה שהיה אנחנו. עבור שנינו, אני מקווה, זו היתה הפעם האחרונה שנסתפק במשהו חלקי (כמה מבטיח שלא יהיה) וזה יסמן את תחילת (או חידוש) השאיפה והרדיפה אחר השלמות. האחת. האמיתית.


ברור לי שזה לא ייקח לך הרבה זמן.
ברור לי עוד שהקנאה תאכל בי.
ייקח לי ז מ ן לפשוט אותך ממני.

כבר לא האמנתי שזה יכול לקרות.
כבר חשבתי שכך ייראה הנגטיב של כל חיינו המשותפים, ושללא מציאת הפורקן בחוץ לא אצליח לתפקד היטב ביומיום.
בכלל לא ציפיתי להרגיש כפי שמרגישה.
אני מוצפת ברצון, לא בעצם לא רצון, צ ו ר ך, לשמר ולפתח.
להפסיק להתפזר. להיות במקום אחד, ולעומק.

***

זה החל להכות בי כשהפסקתי להיות היחידה.
כשלפתע מסביבי התחילה מגמה כזו. זה נהיה טרנדי.
רק אז פתאום הצלחתי לחבוש - לרגעים - כובע אובייקטיבי, ולבחון.
ואין לי דרך טובה יותר לתאר את התובנות שלי מאשר להשתמש במילותיו של השטן עצמו
(גם הוא שאל אותן, כך שאני מניחה שיסלח לי על הציטוט ללא רשות):

הבל הבלים הכל הבל.

***

באחד מפוסטי ה'תובנות' שלי (נו, יש לא מעט כאלה, גם בגילי המתקדם עודי למדה) כתבתי
על הקושי הבלתי נסבל לבצע שינויים בחיים,
על הקלות הבלתי נסבלת למצוא קיצורי דרך.
זה. בדיוק בזה אני התעסקתי תקופה. השקעתי אנרגיה במקום הלא נכון.
כשהמקום הנכון נמצא כאן ליידי, ומוכיח לי את היותו ראוי לאנרגיה שלי שוב ושוב. לכולה, לא לחלקה.

***

מאז אותו סשן טראומתי, משהו בבדסמיות שבי השתנה.
תובנה:
בדסמ, טוב ככל שיהיה, לעולם לא יחליף תקשורת.
תקשורת, לשיטתי, היא תקשורת בגובה העיניים.
אני. לא. נשלטת.
לי, אומרים מה לעשות בסקס. ולא בשום מקום אחר.

***

והיום, יותר מתמיד, אני משוכנעת.
אם אתקשר עם האחד עימו התקשורת שלי תמיד היתה הטובה ביותר,
אספר לו בדיוק מה, ובדיוק איך,
הוא ייקח אותי לשם.
הוא תמיד אהב פיקנטריה בסקס. אז ל'שכנע' אותו ללכת קצת קדימה (ואז עוד, ועוד קצת 😄 ),
יהיה הרבה יותר קל מכל בחירה אחרת.

***
מתחילה לרקום לעצמי בראש מזימות...

פוס. הוכרז פורמלית.

ברגעים קטנים קטנים שמחממים לי את הלב, ובאחיהם הקטנים-גדולים שקורעים לי את הלב,
שם אני נזכרת שהוא קיים.
*
אני מאוד אוהבת לקרוא בלוגים של אחרים. לקבל הצצות לחיים אחרים.
אנשים כותבים כשהם מרגישים. ופאק, אנשים פה כותבים את עצמם באופן כלכך רגיש.
ואני פה כדי להרגיש. לנער את האפאתיה החוצה, ו ל ה ר ג י ש.
*
אבל רק בשברי רגעים אני מרגישה.
בדרך כלל, הלב שלי משמש כמשאבה בלבד.

הימים מתקצרים לי. הם עוברים כלכך מהר.
מדהים איך זה שכשקטנים, כל יום הוא כלכך ארוך.
הזמן בין יומולדת אחת לשניה נדמה כמו נצח.
וזה כשישנים 12 שעות ביום.
וכשמתבגרים, וזמן השינה דווקא קצר (אם מישהו מוכר לי 7 שעות שינה בלילה אני קונה - ועכשיו), פתאום הזמן רץ.
פתאום אין זמן לכלום.
פתאום השבוע טס.
פתאום שוב יומולדת (רק אתמול היתה, איך שוב?!).

וילדים. כשיש ילדים זה ממחיש את העניין כלכך טוב.
הקלישאות הלעוסות של ההורים מוכיחות עצמן כנכונות שוב ושוב.
רק אתמול נולדה.
רק אתמול, וכבר היא כבר הולכת לישון אצל חבר.
מסיבת פיג'מות.
אלהים ישמור.

כשבסקירה התגלה לנו שזו בת,
נ' השתבץ.
אני זוכרת שאמר שכשתגיע לגיל 14, הוא יפסיק לישון בלילות. מהלחץ.
ועכשיו עוד אין לה שש אפילו.
אבל לישון - הלילה - לא באמת הצלחנו.

זה לא פייר.
זה עוד לא אמור לקרות.
היא עוד תינוקתתתת.
הזמן עובר לי מהר מדי.

מההתפתלויות שלי הוא הכי נהנה.
נראה לי.
אפילו יותר מאשר מהביצוע עצמו לפעמים.
וכשהוא מסתכל עליי,
אחרי שעבר זמן רב,
אני מתבלבלת.

אני מכריזה בזאת על התפגרותו הזמנית (יש לקוות) של המין הגברי

נראה לי שאני נכנסת לגיל המעבר.
זקוקה לחיזוקים חיצוניים, כי אני מרגישה שאוטוטו תתחיל הנבילה.
שיגידו לי כמה אני יפה וכמה אני 'שמורה' יחסית לאמא ל-2.
טוב, זין שמורה. כוסית!
ילדה מפגרת.

אניוויי, איפה הייתי? אה.

אז בחודשיים האחרונים יש איזה מן איש אחד שיצא לי לפגוש בסופר.
איפשהוא בשנות השלושים המאוחרות, נאה.
בפעם הראשונה שראיתי אותו העגלות שלנו נתקעו אחת בשנייה.
חייכתי חיוך של 'יא חתיכת אידיוט' והמשכתי הלאה.
ואז שוב נפגשנו באיזה מעבר. ההוא חייך חיוך שכבר הבנתי שאינו תמים.
בפעם השלישית הוא ניסה להתחיל שיחה ואני קטעתי אותה באיבה.

ואז ראיתי אותו עוד כל מיני פעמים בשכונה.
לפעמים לבד ולפעמים עם הבן ו/או הבת.
כל פעם ניסה להתחיל שיחה וכל פעם הצליח להשחיל עוד מילה על עצמו.
הוא נראה לי קריפי לאללה.
עכשיו, הוא לא עשה לי את זה בשום צורה.
אבל הצורה שבה הגיב אליי עשתה לי את זה בהחלט.

היום שוב ראיתי אותו בסופר.
ושוב התחיל לברבר - את X, לבן שלך קוראים Y... הפגין זיכרון מרשים.
פערתי זוג עיניים לשמע הבקיאות הזו, ואז הוא פשוט אמר-
אל תזלזלי באימפקט שיש לך על אנשים. והלך.
אז קיבלתי מנת חיזוק מכובדת היום.

לא רק נמאס לי מהרע. רוצה את הטוב.
רוצה למצוא את העיגול הזה ברצפה, ההילה של האור, שנוצרת מפנס ספוט, שמכוון עליי.
שתשרה עליי הרוח הטובה.
רוצה מזל טוב. רוצה ווייב חיובי.
מגיע לי.

מישהו יודע איך מסירים קארמה שלילית?
אני צריכה מכשפ/ה. דחוףףףף!!!
anyone?