Realitivity

ואז, כשנהיה קשה, ונדמה
כאילו אין יותר,
כאילו פה הקצה.
אז,
הוא ממשיך,
מאלץ למתוח את הקצה,
והוא נמתח.
אני יכולה.
אני. יכולה.

לפעמים לא בא לי להיענות לדרישות שלו.
יודעת שהולך לכאוב לי, או להציק לי, או להיות לי קשה. איכשהו. ולא רוצה. לא רוצה.
כלומר, רוצה, אבל לא רוצה להיכנע לזה.
רוצה לא להגיש לו את זה. שיילחם כדי לקבל את זה, קיבינימט.
ואי אפשר.
אני מנסה לעשות לו שרירים, והוא לא נותן לי.
הוא מסתכל עליי, במבט החודר הזה שלו.
ודורש, בקול התקיף העדין הזה שלו.
ואני לא יכולה. לא יכולה לא לבצע.
חייבת.
נכנעת.
עושה, מבצעת, נותנת, מגישה.

כי ככה זה. פשוט.

שונאת לרוץ. זה עושה לי להרגיש כמו גרוטאה. אני גרוטאה. כל הגוף מתקפץ, ואני כלכך עקומה בריצה. רצה לאט, מתאמצת כאילו זה ספרינט, תוך שניות כבר מתקשה לנשום, שורף לי בפנים, כואב לי בצד. אוח כמה שאני שונאת לרוץ!

והוא. הוא יודע את זה.

בחודשים האחרונים אני נמצאת תחת משטר כושר קפדני. זה התחיל בהליכות יומיומיות, שבעה ימים בשבוע, באמצע סערות החורף הקשות, עם חולצה קצרה בלבד. זה היה עונש. בהמשך העונש נגמר, אבל ההרגל נותר על כנו. בהדרגה קיבלתי יום חופש בשבוע, ואז יומיים חופש בשבוע. ובמקביל הוא התחיל לשלב ריצות בתוך כל אינטרוול של הליכה. ואני כלכך שנאת לרוץ, אבל אני עושה את זה. ריצה עילגת, ריצה עקומה, ריצה של עגלה, אבל ריצה. ואני מבצעת.

אתמול הוא לא ראה את הפוסט טרם נפגשנו. אבל כמו מעשה קסם, לפני הפגישה הוא סימס לי לבוא בבגדי ריצה. קיטרתי לעצמי בשקט, ובאתי עם בגדי ריצה. והוא עשה לי שיעור ספורט:

* ריצה למרחק כ-0.5 ק"מ
מחוברת אליו ברצועה של כלב, הוא מוביל ואני אחריו. אני לא נושמת, שורפת לי הסרעפת...
* 15 שכיבות סמיכה בשיפוע (מתחשב אחד)
לא מורגש במיוחד.
* 30 כפיפות בטן
ה-10 האחרונות היו זוועה.

ואז שוב:

* ריצה למרחק כ-0.5 ק"מ
לקראת סוף המסלול אני מתחילה ליילל, קשה לי עד כדי בלתי אפשרי לזוז, שורף לי בפנים, הפנים שלי בוערות...
* 15 שכיבות סמיכה בשיפוע
כבר לא נעים לי בשכמות, ובמיוחד לא בשריר שמחבר את הכתף לחזה
* 30 כפיפות בטן
קשה הפעם. בקושי מסוגלת להתחיל, הנשימות לא מסתדרות לי. עושה, נאנקת ועושה.

ואז שוב!!!

* ריצה למרחק כ-0.5 ק"מ
אני מתחננת, לא יכולה יותר לרוץ. מתחננת! ורצים. הגוף שלי מתנגד, ונמשך אחריו בלית ברירה כי אסור לי להתנתק מהרצועה המזוינת הזו. ואז מסיימים את הריצה, ונדרשות לי דקות ארוכות של הליכה כדי להתיישר, וגם בסופן אני פשוט מעולפת.

וזה, כמובן, בדיוק הזמן הראוי להעביר אותי סשן דגדוגים מהאכזריים שנראו במקומותינו.

אוקיי,
יד קשה.

זקוקה.
ליד קשה.

מכיוון שנפגשים הערב, ומכיוון שיודעת שהוא לא יקרא שורות אלו עד המפגש, מרשה לעצמי לחשוב אותן בשקט לעצמי בפומבי.

זקוקה הערב ליד קשה.

מעניין אם הוא נמצא שם, על אותו בריינווייב. מעניין אם אקבל הערב יד קשה.

אז הנה, זה קרה. לא ייאמן, אבל זה קרה.
היינו אתמול במסיבה. שייח בדואי ושפחתו.
הרגשתי, ועודי מרגישה, כמו ילדה קטנה שלקחו אותה לחנות ממתקים.
הרגשתי שהעיניים שלי (שהיו הדבר היחיד החשוף בי בערך) פעורות כל הזמן.
עסוקות בלהפנים את כל מה שראיתי.
פעם ראשונה במסיבת פטיש.
המוחצנות של הכל היממה אותי.
אני, שמחשיבה עצמי לבעלת ניסיון, לאחת שקשה להפתיע אותה, אני היום מרגישה חסודה.
אנשים נטולי כל עכבות ביטאו את התשוקות שלהם ליידי, לייד כולם, וזה טבעי. זה לא הזיז לאפחד.
ואני בוהה באימג'ים, מתחרמנת, נצמדת לאדונשלי.
קטעים.
ולראות אנשים. לחבר ניקים לפרצופים.
הכל הפך לאמיתי יותר. מהחיים, לא רק מהוירטואל.
אדוני הציג אותי בפני מכריו, וקיבלתי חיוכים ומבטים תמוהים.
במקום כלכך חשוף, אני כלכך מכוסה. תחפושת, נו. הכרחי.

היה לי ממש מדהים.
תודה אדוני 😄

תחפושת, יש? יש.
משפילה, כן? כן.
ותודה לאדוני היקר.

אתמול היה קשה.
היו הרבה גיפופים, שכבתי עם הראש על הברכיים שלו.
והתחיל פתאום לסטור לי.

בהתחלה היה כיף,
אחר כך הוא הכאיב.

באיזהשהו שלב דמעות מתחילות להיקוות.
והוא רוצה בכי,
ולא בא בכי,
באו דמעות של כאב,
אבל לא התייפחות,
והוא רוצה בכי.

ומחטיףףף.
הלחיים שלי נקרעו.
ואם בהתחלה לא בא בכי, בהמשך כבר כן בא,
אבל נלחמתי, לא רציתי לבכות.

לא וויתר לי,
דרש שאאונן תוך כדי.

באיזהשהו שלב הבכי התחיל להגיע.
ואז סוויצ',
הפכתי אדישה,
כל מה שבא, קיבלתי, הכלתי, בדממה.
והוא רוצה בכי. ולא מקבל.
התחיל להחטיף לי בכוס.

וזה,
על זה אני לא יכולה.
גומר אותי.
והגיע בכי. והגיעה התייפחות.
נקרעתי שם מתישהו.
אחר כך,
לא יכולתי להפסיק לבכות,
גם כשנגמר.
אחרי שמשך אותי למצוץ לו,
אחרי שטחן אותי בזיון,
לא יכולתי להפסיק לבכות.

ואז הוא אמר לי באוזן,
שמרת על עצמך. זה לא התפקיד שלך.
ונרגעתי.

פגישה,
מבט,
כמיהה למגע,
ולא.
מילים, המון מילים.
נעטפת בתוכו.
משתוקקת אליו,
ולא.
רוך, פינוק, התכרבלות אפילו.
אבל מגע מיני, חוקר, פולש, חודר,
זה לא.

שתלת את הזרע, והפנטזיה מתחילה לגדול שם בפנים.
איך נגיע למסיבה ביחד...
מחופשת, פנים מוסוות לחלוטין...
איתך, מאחוריך, צמודה...
אפחד לא ידבר איתי...
שלך שם, רק שלך...
איתך...
בחוץץץ!

שותה ממני את הציניות.