Realitivity

לא מבינה אנשים, בחיי שלא.
איפה הכבוד לשייכות?

מספר פעמים כבר פנה אליי, כשהיו 'פרודים'.
אמנם למטרת החזרתה אליו, אבל זה לא משנה.
פנה אליי כשידע שיש לי אדון, וזה לא מכובד.
סירבתי לו בנימוס, ואחר כך קצת פחות בנימוס כבר.
הפסיק.
בינתיים העניינים אצלם חזרו לשיגרה.
היום היא מצלצלת אליי. הקול שלה רועד, בקושי מוציאה מילה מהפה.
חשבתי שקרה משהו נורא.
ניסיתי לדובב, ומן הון להון אני מבינה שהיא איתו, באמצע סשן, ושהוא דרש שתצלצל.
שזה מוזר ומעצבן כשלעצמו.
מה אתה משתף אותי בסשן ללא ידיעתי?
מה אתה שם אותה במצב בו היא בוגדת באמון שלי אם לא מצייתת לך?
בשלב מסוים בשיחתנו הוא התערב בשיחה ואמר משפט שלא ייאמר.
ולי עלה הדם לראש, ובזה נגמרה השיחה.
ישר טלפון לאדוני. אדוני השליו והרגוע, שגילה את המרוקאי הפנימי שבו.

מ ש ו י י כ ת. אני משוייכת. איך אני אמורה לכתוב את זה כדי שיתחילו להתנהג בהתאם?
איפה הכבוד לשייכות?
האם תצפה מאחרים שיתנהגו באופן דומה עם שפחתך?

אז אני חושבת עליה.
מה היא אמורה לעשות במצב כזה?
מה הייתי עושה אני?
יש מצבים בהם שולט פשוט לא אמור לשים את הנשלטת שלו.
דילמה מוסרית בה כל פיתרון בו היא נוקטת, הוא לא מספיק טוב.

אני מניחה שנשוא הפוסט הזה יודע שמדובר בו.
אני מנצלת את הבמה הזו כדי לשלוח לך מסר בלתי מתפשר.
אל תפנה אליי יותר. חצית את הגבול כבר מזמן.

מה הקטע הזה של אנשים פה?
איך הייתם מרגישים אם זה היה קורה לנשלטת *שלכם*?

היום אני מרגישה זקנה, בלאי.
לא הרבה דברים מרגשים אותי יותר. אני קהה.
לא זוכרת איך שמחים באמת, לא יודעת איך עצובים באמת.
יודעת רק להיות אני, קרה כזו.
רק במקום אחד אני מרגישה ממש.

כבר אי אלו שנים שאני "סוחבת" מספר חברות עוד מימי ביצפר. חברות ילדות.
עם חלוף השנים, החבורה שלנו הצטמצמה לכדי מספר חברות בודד שנשארו גרעין חזק, חברות נפש.
החיים של כל אחת לקחו אותה למקום אחר, פיזית, סטטוס-ית ומנטלית. אבל החברות שרדה את כל אלו.
חברות שליוו אותי בדרמות של חיי, חברות אותן ליוויתי אני בדרמות של חייהן. ועודנו מלוות זו את זו. בערך...
על ה"תחביב" שלי הזה לחברות לא סיפרתי מעולם. גם בגלל אופי התחביב וגם בגלל אופן המימוש שלו.
וזה חתיכת דבר להסתיר.
באופיי אני אדם חולק. לא יכולה לשמור בפנים. יותר מזה, אני ח ו פ ר ת. מתעמקת ומנתחת. מתפלצפת עד כאב (...).
ודווקא פה, כשמצטבר לי כלכך הרבה על מה לחפור, אני לא נעזרת באלו המכירים אותי הכי טוב. אני מרגישה שאת הפן הזה שבי הם לא יוכלו להכיר באמת טוב. מזה הם יירתעו. זה יגרום להם לחשוב עליי אחרת, לרעה.
להתגבר על האופי שלי אני לא יכולה, אז אני חולקת דברים עם חברות וירטואליות שדגתי לי בפינצטה בביצה הסרוחה הזו.
ואני חולקת דברים בבלוג, עם קהל אנונימי של מאונני מקלדת כמוני.
חברות הנפש שלי לא חולקות איתי משהו שהפך לחלק לא קטן מהווייתי. מוזר.

יד ליד מאחורי הגב. כורך סביבן חבל, מותח לתוך החריץ, לתוך הכוס.
מכופף לי את הצוואר, מכניס את קצה החבל ללולאה שבקולר ומהדק היטב.
מכופפת ללא יכולת התיישרות.

---------------------

מכופף את יד ימין אחורה וקושר אותה בצמידות לשכמה מסביב לחזה. את יד שמאל מכופף עד המרפק וקושר לעצמה, קדימה.
מכופף את רגל ימין אחורה עד העכוז, וכורך סביבה חבל, לאורך הירך.
רגל שמאל בדומה לרגל ימין.
נטולת גפיים, כמו חילזון. ישובה על הרצפה, פשוקת רגליים, עקומה, מרוטה.

---------------------

ידיים מאחורי הגב, קושר אותן זו לזו לאורכן. כתפיים משוכות אחורה בלחץ.
מצמיד את קרסוליי זה לזה וקושר אותם.
מעמיד אותי בסמוך לקיר, הגב לקיר. מכסה את עיניי.
את החבל שמשתלשל מכפות הידיים מעביר בלולאת וו בגובה מותניי הנעוץ בקיר.
מטה את פלג גופי העליון קדימה.
נעמד מולי, החבל בידיו, ומשלשל אותו כך שאני נוטה קדימה יותר ויותר, נתונה לחלוטין לחסדיו.
משתעשע עם החבל - קצת מושך וקצת מרפה - וגופי נענה, קדימה ואחורה.
כשראשי מגיע לגובה המתאים, קושר את החבל לוו ואני נותרת כך.
קשורה לוו, ידיים מתוחות אחורה, ופה בדיוק בגובה המתאים.

אוחחח אוחחחחח אוחחחחחח אווווווווווחחחחחחחחחח

יום מדהים. שש שעות ממנו, לפחות.
הכין אותי למשהו "אחר" היום.
הגשתי את גפיי בדממה מפוחדת. נעקדתי.
אז, הוא מראה לי איזה "אחר".
ההכנה המנטלית שנדרשה לי היתה קצרה מהצפוי, אפילו שארכה נצח.
ננעצתי. הוא נעץ אותי.
הייתי כלכך רפויה. לא הרגשתי את החבלים. הגוף היה רגוע, השרירים נחים בביטחה, נשמתי.
וזה היה רך, ושליו, התקדמנו צעד צעד, ביחד.
בשלב מסוים הרגשתי אפילו שבא לי 'לצלול'. לעצום עיניים ולעוף. אבל הוא שמר אותי שם.
שיתוף פעולה, אינטימיות.
וזה לא כלכך כואב. כלומר, זה כואב, אבל זה אחר. מדויק. מהפנט.
ואחרי שסיים מביטה ביצירה. מחייכת, מתמלאת גאווה. מחייכת כמו ילדה קטנה.
הצלחנו 😄

__________________

כבד עוף צלוי
רוטב יין אדום עם ריבת בצל ותמרים
פירה

מעולה. פשוט מעולה.
מדהים. פשוט מדהים.
תודה. רבה.

__________________

אין כמו שנת צהריים. אבל בדיוק ככה.

כל השנה היא שואלת - "אמא, בת כמה אני?" וכל השנה אני עונה - "בת 4 וקצת".
"לא אמא! בת כמה בדיוק?"
"בת 4 ו-11 חודשים" היתה התשובה האחרונה, ומאז היא כבר לא שואלת. היא כנראה עסוקה בלספור ימים.

עיר בורגנית במרכז הארץ, צ'כונה אמידה של זוגות צעירים במקום טוב באמצע החיים.
אווירה אידיאלית לעריכת מסיבת יומולדת לילדי הגן.

רשימת מכולת:

1. מקום - מגוון מקומות בילוי פותחים את שעריהם בפני השרצים החוגגים וישמחו לעשוק את אמאבא בכ-600 ש"ח (מקום בלבד) ועד 1,200 ש"ח (מקום + הפעלה וכיבוד בסיסי). מזל שהמדובר בחודשים אפריל-מאי והסביבה החיצונית תתמוך בקיום אירוע outdoors כך שעלות זו (אולי? בבקשה? הלוואי?) תיחסך.

2. הפעלה - אז אם פסלנו את ההפעלה שבאה בילטאין עם המקום שלא נשכור, יש לדאוג לליצן/קוסם/דמוי יובל המבולבל (כמה כאלה פתאום צצו... לא ייאמן איזו תעשייה הבחור פיתח וכמה ילדינו נופלים שדודים לרגלי הטמטומת הזו). השווים מביניהם לא ייקחו פחות מ-800 ש"ח למסיבה בשישבת. באמצע השבוע זה יורד ל-600-700, אבל איזה הורה שפוי יעשה מסיבה דווקא לילד שלו דווקא באמצע השבוע כשכל שאר המאגניבים מקרקסים לנו שבת אחר שבת?

3. אוכל - 30+ ילדי הגן, על אימותיהם, אבותיהם, אחיהם ואחיותיהם, פלוס כמה חברים שלנו (אם תינתן לנו הזכות להזמינם, שהלא הילדים קובעים הכל; אנחנו מצטמצמים לארנק) - הפקה די רצינית שמחייבת אוכל אמיתי ולא רק תפוצ'יפסבמבהביסלי. ואפילו לא בא לי לגייס לטובת העניין את הסבתא מפה או משם, שינוחו הפעם. ויש עוגה לאפות, ועוגה זה "רק אמא אופה". אז אמא הולכת להיות עסוקה במטבח...

4. ממתקים, מתנות, הפתעות, בלונים, סרטים, ומה עוד שכחתי?

מצברוח טוב. כן.

היי גילו גילו נא, יומולדת הנה בא....

מוצפת. פשוט מוצפת. לא יכולה לשאת את זה יותר. הדם עלה לי לראש.
מצאתי את עצמי מוצצת אצבעות רגליו רק כדי לקבל זמן זהה במציצת איברו.
מבקשת לקבל אותו לפי עד כדי להקיא. מקיאה ורוצה עוד.
מתחננת לקבל את סימני כף ידו על ישבני.
מוצפת, קיבינמט. אין גבול לחרמנות שלי.
המחזור הזה. גומר אותי כל פעם מחדש.

כתיבה חריפה, מדויקת, מהסוג שאני לא נתקלת בו פה לרוב, לא לאחרונה לפחות. כזו שמגרה לי עצבים, ומאלצת אותי להביט פנימה.
לקחת את עצמי ארבעה חודשים אחורה, פחות או יותר. למקום שבו הגשתי עצמי למישהו חדש.

למודת סבל רגשי מקשר קודם, ההחלטה המודעת היא להגיש את גופי. ליבי, נפשי, נשמתי, לעומת זאת, לא בתמונה. וכך זה היה. התנהל במישור פיזי בלבד. ובכל מפגש של גוף בגוף, הגוף המוגש, שלי, הרגיש. חד, כואב, מזעזע. בדיוק מה שרציתי. ממוקדת, בולעת את החווייה. מרגישה אותו קורע ממני תגובות, נותנת לגוף שלי להגיב. ועם חלוף הזמן החוויות הפיזיות מתעצמות ומפגש גוף בגוף מעבד פנימה גם הבלחות של נפש. בנקודות מדוייקות בתוך החוויה אני כבר לא מצליחה לנתק את הנשמה, והתגובה אחרת, סוחפת, שואבת. והחוויה אחרת. מבלי יכולת לשים את האצבע על איך ועל איפה, זה, או הוא (שם זה כבר הופך לאנחנו), מצליחים לגעת במקומות אשר הגדרתי מראש שלא ייחדרו.

החוויה משתנה. החושים, אותם חושים שמעבדים את החוויה פנימה, מגלים בכל אלמנט, גם אם היה קיים שם קודם, עוצמה חדשה. רציתי טלטול פיזי, קיבלתי המחשה מטלטלת של השפעת הגוף על הנפש. השפעת הנפש על הגוף. יכולת חדשה מתעוררת בי - היכולת להכיל את הפיזי. הכרה חדשה מתעוררת בי - הנפש חזקה מהגוף. אני יכולה להכיל יותר ממה שחשבתי.

וכאן, במישור הזה, הדברים נראים אחרת. הנשמה שלי חשופה. היכולת שלו לגעת בי עצומה. ניואנסים של התנהגות חודרים עמוק יותר ממה שכל מחווה פיזית יכולה.

וזה מוזר. מוזר לי שההד של החוויות הפיזיות שלי תירגם עצמו כלכך טוב אל הכתוב. קוראת פוסטים של ההתחלה והם נראים לי נושכים, קשים, אפילו חודרים. ועכשיו, משכל מה שאנחנו חווים הפך להיות בעצמו כלכך הרבה יותר עצום ומשכר, מרומם ומשפיל, באופנים שלא היו כלל בנגזרת האפשרויות אי אז בהתחלה הטכנית, דווקא עכשיו אני מרגישה שלא משנה כמה מילים אשפוך, זה לא חצי מרגש יחסית. איבדתי את חדוות ההתחלה לטובת מטעמי המעמקים.

שונאת משימות. ש-ו-נ-א-ת משימות.
מדהים אותי ההבדל התהומי הזה בין המלאכית שלו כשאנחנו יחד, השפוטה הזו שעושה כל מה שיאמר - שפוטה כמו שהוא יודע להוכיח לי בניואנסים המדוייקים ביותר - ובין זו שנדרשת לבצע דברים שלא בנוכחותו, ולא רק שלא מתאמצת לבצעם, אפילו מתאמצת למצוא סיבות מדוע לא לבצע.
כאילו זועקת לפיקוח.
אני כלכך שונאת משימות. ופה הוא בוחן אותי. את הרצון שלי לרצות (to please).
אני כלכך שונאת משימות.