Realitivity

יש משו מאוד סקסי בהתפלשות.
התרפסות מול גבר מעוניין אבל אדיש, או בעצם, "אדיש".
יש שיגידו שזו תמצית העליבות, אבל לדעתי לא. לדעתי זו תחושה שגובלת אפילו בקסומה.
למזער את עצמי ואת חשיבותי, לפאר אותו כפסגת שאיפותיי וכאדם שעשה לי הכי טוב בחיים. שאין כמוהו, ואין בלתו.
לעשות מעצמי קטנה-קטנה מולו, לקבל את כל העלבונות שיטיח בי, לשמוע את כל הריג'קטים,
להישאר שם נמוכה ומתחנחנת למרות כל זה, ואולי גם בגלל.
לרדת עוד מדרגה, ועוד מדרגה, ועוד אחת, כדי לרצות אותו.
כדי שיגיע לסיפוקו על השפלתי. כדי שנגיע שנינו לסיפוק הזה.
כמובן שכל זה בהנחה ובתנאי שהוא אכן מעוניין, ושבסופו של תהליך יקבל אותי אליו.
כי אם לא, אז זו סתם הסתמרטטות חסרת מטרה.
ואולי יש כאלו שיאמרו שגם סתם הסתמרטטות יש לה ערך משלה.

נו יופי, חזרה לשיגרה. יוצאים מעידן הקרח, בשאיפה.

סופסוף היתה הזדמנות להיפגש אתמול בערב, ואני, אחרי ימים ארוכים עם מחשבות שנדדו למחוזות אחרים ולא סקסיים בעליל, מחכה וממתינה, מפנטזת על התעללות מאסיבית ומריירת לעצמי בהנאה. לצערי(נו) חלון ההזדמנויות היה קטן ואיפשר פגישה קצרה ותמציתית. שכמובן עדיפה מהכלום שחווינו לאחרונה.

שאל "של מי את?". עניתי "שלך".
באתי מוכנה, מזה מוכנה, מעוניינת, רוצה, שם מנטלית. לחלוטין.
אבל אין הכנה לזה. וזה לא כבקשתך. והכאב שהגיע יחד עם הסטירה הראשונה היה חד, ועצם הלסת שזזה הצידה המחישה עד כמה. אין מה לעשות, יש הבדל בין הכאב האירוטי שבפנטזיה לזה שמגיע בפועל. זה שבפועל, הוא פשוט כואב. בעצם לא פשוט. הוא ממש כואב.
האדון המדהים והסאדיסט שלי מת על התגובות האלו לכאב, וזה ממריץ לו את זרימת הדם. הרקות שלו פועמות כשהוא מכאיב לי. בצבוץ דמעה אצלי מגביר את הפעימה. פריצה בבכי מקרבת אותו לשיא. שאל שוב "של מי את?", דואג שאשאר איתו שם, ולא אעוף לי למקום הרע ההוא. עניתי שוב, "שלך".

שלוש סטירות אחר כך כבר הסתובב לי הסוויצ' הזה בראש, זה שנולד מהפעם ההיא. ולא הייתי מסוגלת לספוג יותר. ושוב שואל ושוב עונה "שלך". התחמקתי, התפתלתי, נלחמתי. כשהוא התגרה בי שאלחם כמו שצריך התפרצה לי חתולת ביבים מהגוף וציפורניי נשלחו היישר אל פניו. אחר כך ראינו שהשארתי לו שני שובלים דקיקים על הפנים. וגם מזה הוא מתגרה. נו שוין.

אחר כך, אחרי שחיבק ועטף, זיין לי את הצורה. מיסיונרי, סוג של. מביט בי, שואף אליו את הבעותיי. יודע שבסקס, כמו בשליטה, אין לי פוזות, אין לי פרצופים. נראית כמו שמרגישה, לטוב ולרע. ומביט בי, וסופג את תגובותיי אליו.

***

משהו השתנה בי.
לא יודעת אם זה נקודתי או תמידי, אבל משהו השתנה ביכולת שלי לספוג. היא קטנה.
משהו השתנה ביכולת שלי פשוט להיות שם ולהכיל את מה שקורה. יש לה גבול.
פתאום הוצב לו גבול באמצע סקאלת הכניעה. גבול שקל מאוד להגיע אליו לאחרונה. וברגע שחוצים אותו אני נגנבת. מאבדת את זה.
תמה ההכלה ומתחילה ההתגוננות.
המלחמה.
ה-"כוס אמא שלך חתיכת חרא מה אתה עושה לי?"
הרצון להחזיר לו.
וזה אוטומטי. לא מתוכנן, לא בא מרצון בכלל. זה פשוט קורה לי כשהפיוז נשרף.
איבדתי את השקט הזה שבו אני יכולה להכל. אני לא יכולה להכל כעת.
ודווקא עכשיו הפנטזיות שלי הכי פרועות, הכי קיצוניות.
ממלאות את מה שבפועל לא יכולה כרגע.

מחר מתחיל שבוע חדש.

😄

ויפה שעה אחת קודם!

החג הזה. אוףףףףף.

מצד אחד, מרוב משפחה כבר נוזל לי מהאוזניים מצהבריי (או איך שכותבים את זה). השבטיות הזו היא לא בשבילי. אנחנו האשכנזים, מיזנטרופים מיסודנו. מצד שני, זה נורא חמים ועוטף. וכשצריך - ואלוהים יודע שיש מקרים בהם בהחלט צריך - אין כמו השבט הזה.

מצד אחד, חופש מהעבודה הוא קקה של דבר כשזה אומר שגם הילדים בחופש. ושלא יבלבלו לי את המוח, להיות עם הילדים זה לא חופש!!! כפרות על ראשם. מצד שני, כמה כיף לקום בבוקר מאוחר (8:30 זה כלכך מאוחר שאין לכם מושג) ולא ללכת לעבודה קצת. הראש שלי התנקה קצת מ(חלק) מהלחצים שמאפיינים אותו. וזו הרי הגדרה של חופש. וגם ישנתי בצהריים לפעמים. לא, אין לכם מושג איזו פריווילגיה נשכחת זו.

אממה,
זה היה גם סוג של חג החירות מאדוני. מכל אותם טעמים שהוזכרו מעלה, ומאחרים נוספים, יצא שלא התראינו כמעט כלל בשבועות האחרונים, וגם התקשורת בינינו נאלצה להתמעט. אין לי זמן לבד. וזה מתסכל. בעיקר כי יש לזה השפעות שאינן נקודתיות, וקצת קשה למנוע אותן. והנה מחר כבר יום חול, והדברים עומדים לחזור לשגרה. מחכה בכיליון עיניים להזדמנות לפגישה אמיתית ומשביעה עם אדוני. ומקווה שדברים יקבלו חיות מחודשת והתשוקה שמפעפעת בקטן תאוץ לה שוב.

הדיון הנצחי הזה - איכות על פני כמות? כמות על פני איכות?
75% מהזמן רך; 25% מהזמן קשה.
אבל מה זה קשה, קשה כמו אבן. קשה כמו יהלום.
מנצח בהליכה כל מבחן איכותי.

אז הביא לי אותה ב-100% רך. והוציא אותי מדעתי.

שוכבים כפיות. כפיות!
מלטף לי את צד הירך בידו.
חטפתי קריזה.
בלי לחשוב בכלל, לקחתי את כף ידו, והתחלתי לחבוט.
לי. בתחת.
אז הוא צחקק עליי ונתן לי נשיקה במצח.

אהבה
חיים
קושי
זוגיות
כאב
בגידה
צורך
כפייה
מוות
תסכול
שפוטה
עצב
long distance relationship
הסתפקות
מאמץ
הסתגלות
תמיכה
באסה
רגש
אכפת

בליל, בליל של מילים. ואין קשר בין מחט לתחת, אבל בסופו של דבר אכפת. וזה מה שחשוב.

הרבה פחות זמינה
הרבה פחות מסוגלת להעניק
מגבלות חיצוניות שלא קשורות אלינו בשיט
ואתה מבין, ונמצא, ותומך
ופשוט רציתי לומר לך תודה.
אני מעריצה את היכולת הזו שלך להכיל גם את החוסר שלי
לכבד את המגבלות
להכיר בקשיים שלי.
וזה יוצר לי תחושה כלכך לא נעימה
לדעת ששוב לא אוכל לעמוד במשימה היומית שלי
מטעמים מובנים עליהם אין לי שליטה.
ואתה מבין ומקבל
ופשוט רציתי לומר לך תודה.
וגם
שאני אוהבת אותך.

מה שאפשר להספיק בחצי שעה...
אחרי חגיגת השבועיים המפוקפקת,
אחרי האירועים האחרונים,
רק חצי שעה.
אבל מה שאפשר להספיק בחצי שעה...

רק דבר אחד נותר לי לומר:
עוד!!!

חודשים שכלום לא קורה בחיים
שאני נותנת ל"זה" למלא לי את המחסור באקשן
וזה ממלא, ואיך ממלא...
ממלא עד כדי כך שאני נוטה קצת להגזים

ואז מתחילים פתאום לקרות דברים
החיים מושכים אותי חזרה...
ואני נקרעת מהבועה החמימה שלי
נזרקת אל המציאות הלא תמיד סימפטית
לא תמיד מקבלת ועוטפת
מציאות נושכת, ממש

--------------------------------------

12 ימים.
הספירה אמורה להסתיים הערב
אינשאללה

סוג של שתיקה כפוייה