אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!!!!!
אני לא יודעת איך להתמודד עם תקופות כאלה. בעל חולה זה גבר חולה וגבר חולה זה פשוט דבר נורא.
עומס העבודה הגבוה עד אימה לאחרונה, שאיים גם ככה הכריע אותי, שו?לש ממש היום. הבוס החביב (NOT!) שלי עדכן אותי ואת מנהל הפרוייקטים השני שפרוייקט חדש נכנס עוד היום. פרוייקט ענק עם דדליין אבסורדי, שיחייב את כל המחלקה לעבוד כמו משוגעים. עד סוף דצמבר אני הולכת לעבוד בלי לראות בעיניים. וגם ככה אני כבר לא רואה בעיניים ולא מבדילה בין סוגייה לסוגייה כבר. הכל מתערבב לי יחד ואני כמו רובוט, ממשימה למשימה. מדברת על סוגיות שונות ומורכבות עם אנשים שונים, כבר אין לי מושג מה אני באמת עושה. ואשתו של אחד העובדים שלי אמורה ללדת באמצע דצמבר (מצידי שלא יראה את הבן שלו עד שיהיה בן חודשיים).
כמובן שההודעה על כך שהקידום המיוחל יגיע רק ב-2010 (וגם לזה לא שמעתי התחייבות חד משמעית, יותר הצהרת כוונות) מאוד מעודדת ויוצרת מוטיבציה. ממש. אני קורעת את התחת, משקיעה שעות מטורפות, מתמודדת עם סוגיות כבדות, מדריכה עובדים, מטפלת בלקוחות... וכל זה בידיעה שאני לא מוערכת מספיק כדי שידחפו קידום שלי כמה שיותר מהר. נהדר.
הילדים בתקופה קשה. הם לא מקבלים זמן אמא, והם כנראה חשים בחסך (כפרעליהם!). הגדולה בתקופה רעה. כלומר, היא רעה. היא לא מנומסת, היא מתחצפת (וואי וואי וואי, ואיך שהיא מתחצפת), היא אגואיסטית. וול, היא פשוט קשה. והקטן נהיה בכיין. הגבר-גבר שלי פתאום מתבכיין לי על שטויות. והיום הגננת שלו אמרה לי שלדעתה האנרגיות שלו לא מוצאות מוצא, ושאולי כדאי לשקול ריפוי בעיסוק. נפלא.
אני לא מבלה עם בעלי, אני לא מתעסקת עם הילדים, אני לא רואה חברות, אני לא מתעסקת בעצמי. החיים הם סחרחרה ואני לא מצליחה למצוא איזון בתוך כל האטרף הזה.
אלוהים, אני מרגישה כאילו אני בסרט Space Balls כשהחללית מגיעה ל"ludicrous speed" והפנים של כולם שם, במיוחד של ריק מוראניס, נמרחים ומתעוותים מהמהירות. אז ככה נראה עכשיו המוח שלי.
לפני 16 שנים. 13 בנובמבר 2008 בשעה 16:32
