אולי החשש היה מוקדם מדי. או שאני מתעוורת באופן סלקטיבי. אחד מהשניים. עכשיו כבר אין סימני מתיחה. נו, בתור בעלת ניסיון קל בתחום, אין ספק שאם כבר יש משהו, אז זה רגרסיה קוגניטיבית. אשפוט בעיניים אובייקטיביות יותר אחרי. כשהיצור הזה שעושה לי שמות במרכז הכובד העגלגל שלי יואיל להצטרף אל מעגל החיים בעלי הפרצוף.
מודה ומתוודה שהפוסט האחרון היה פוסט התבכיינות. כזה שכותבים מתוך צורך להתרפק על תגובותיהם החמות של אלה שלא מכירים אותי כלל אבל בכל זאת מציעים כתף וירטואלית להישען עליה. שוב לא היו תגובות, וזה לא שלא התרגלתי, כי כן התרגלתי (כי בכל זאת, כמה כבר אפשר לצפות מאנשים שישמרו על נאמנות לבלוג סטטי שמתרחק מבדסמ בצעדי ענק ככל שעובר הזמן), אבל זה לא גרם לציפייה להיעלם. או וול. הסתפקתי בכתפיים אמיתיות שהוטו לעברי. איכשהו הן חמימות יותר.
סוף השבוע עובר בסימן קווצ' טוטאלי. הכוחות אזלו לי מהגוף. אפילו ארוחה אני לא מסוגלת לעכל כמו שצריך, וכל אחת כזו שהיתה בימים האחרונים, על אף ששמתי לב והמעטתי באכילה, עדיין הסתיימה עם תחושת התפוצצות למשך שעתיים אחרי, שינה כמעט אוטומטית (גם אם למשך כמה דקות) וריצה לשירותים כדי לרוקן את העומס עם ההתעוררות. בלילה אני לא ישנה כמו שצריך. נרדמת הרבה לפני שהולכת לישון, לרוב על הספה בסלון (פיכס), מתעוררת באמצע הלילה כי יש לי פיפי... ונשארת ערה עם ניצני צרבת ונימול בגפיים. שעה שעתיים של עירנות כפויה ואז בכוח אני מתגלגלת למיטה עם כרית מוגבהת לראש וכרית מוגבהת לרגליים, מצטנפת בתנוחה לא ברורה ומצליחה (או שלא) לסחוט עוד קצת זמן שינה. אני לא נחה כמו שצריך. דווקא השעות שעוברות עליי הכי בקלות הן שעות הערות והפעולה. אבל הן מעייפות.
בקיצצצצור, נראה לי שאני כבר בשלה. רק שנשאר עוד חודש... העיקר שכל מי שמסביבי טוען שההריון הזה עובר ממש מהר.
לפני 13 שנים. 27 בנובמבר 2010 בשעה 16:51
