Realitivity

יפעת היתה מלכת הכיתה.
היא גם היתה החברה הכי טובה שלי.
היא גם עשתה פיפי בשקט מופתי. אף פעם לא שמעו את הסילון שיצא לה.
את הפיפי שלי תמיד שמעו, הוא נחת בעוצמה על מי האסלה ואני, אני מאוד התביישתי.
הייתי עושה פיפי הצידה, מכוון אל קירות האסלה, כדי שהוא יהיה קצת יותר שקט. כמו של יפעת.
זה היה בימי בי"ס יסודי.

לימים התרככתי ולמדתי לקבל ואף לאהוב את צליל השתן שלי.

לחרבן בשירותים בעבודה זה לא נעים.
לא מדובר בשירותים פרטיים, והריח שלי הוא כשושנים צחורות, יתכן ובאפן של אחרות מתקבל אחרת.
אבל בתור מי שמבלה במקום העבודה שעות רבות כל יום, גם פשרות כאלה צריך ללמוד לקבל.
אז אני מחרבנת, ועל הX שלי מה יגידו.

פלוצים, עם זאת, אני לא עושה.
במאמר מוסגר, אני ככל הנראה שלא כמו כל הנשים, כי ביומיום אני *כן* מפליצה.
אממה, ההריון הזה גורם לי להתאוות למאכלים עתירי סיבים.
וכידוע, מדובר בדברי מאכל מקקים - הווה אומר - מעודדים חרבון.
מסתבר שגם מעודדי הפלצה.
והיום בעבודה, תוך כדי חרבון, התפלק לי פלוץ. ולא הייתי שם לבד.
קברתי את עצמי בתוך האסלה, החלטתי שאני לא יוצאת ויהי מה, עד שחדר השירותים מתרוקן.

ואז שכנתי לתא הפליצה גם. אחד ארוך ועצבני.

אני והבושות שלי.