בחצר ביתי נטועה לה תאנה זה מספר שנים.
ענפיה עבים ונופה לתפארת ולקינאת השכנים.
זה מכבר הצבתי מספר ספסלי עץ ושולחן בצל התאנה,
פינת חמד מוגנת היטב מקרני החמה.
שנים אני משקה, עודר ומזבל
אבל זו כפויית הטובה נותנת רק צל.
בתחילת כל קייץ מופיעים פירות ירוקים וקטנים
ובנשוב רוח ראשונה, נושרים הם כמטח אשכים מצומקים.
אף הציפורים הדירו כנפיהן מזו הבת זונה,
לא עורב, לא בולבול ואף לא יונה.
התאנה העקשנית עומדת בשיממונה.
לפני מספר חודשים ביקר בביתי
אדם יקר – מומחה בין לאומי,
כל שנותיו קודש לחקר עצי הפרי.
אני כמובן לא נותן לכזו הזדמנות
לחמוק מבין אצבעותי כה בקלות.
לוקח אותו לגינה ומראה לו את הבת זונה - התאנה.
עומד ומנער ומטר בוסר של ירוקים ומצומקים עלינו נושר.
המומחה מגרד פדחתו וחורץ גזר דין אכזרי:
"אדוני, יש לנו כאן מקרה של עץ תאנה זיכרי.
כידוע לכל, עץ תאנה זיכרי לעולם לא יתן פרי".
אני, שגדלתי בלב המדבר ובעצים לא מבין דבר,
ממשיך להשקות לעדור ולסקל,
ככה פשוט רק בגלל ההרגל.
אפסה התקווה - לפחות יהיה צל.
הימים חולפים, שבועות עוברים
נוסע לניכר לתקופה לא קצרה
וחוזר ומביט בספסלי העץ שבצל התאנה.
הספסלים כולם צועקים - מנוקדים בעיסה
כתמים צהובים-לבנים, כאלה שלא יורדים בכביסה.
קצת גבוה יותר בינות לענפים הצעירים,
מהומת אלוהים - עירבוביה של ציפורים.
מנקרות, זוללות, דבלים גדולות, מתוקות, עסיסיות,
מציצות, מחרבנות, משלשלות.
אוי תאנה, תאנה יבשה, תאנה מתחזה,
יחס חם, קצת מים
ואת בשמים...
לפני 15 שנים. 16 באוגוסט 2009 בשעה 18:45