מי אני?

אחת ההתמודדויות הקשות לאחרונה, הייתה להתמודד עם הצלקות. ללמוד לאהוב את עצמי מחדש, ככה איך שאני.
כשיצאתי מקודם מהמקלחת, סקרתי את גופי ארוכות, עברתי על כל הצלקות שהצטברו עם השנים, אחת אחת, ליטפתי, בחנתי ונזכרתי. כל צלקת והסיפור שלה.

1. הצלקת ביד מהמגהץ, כשהתבלבלתי וחשבתי שהיד זהו קרש הגיהוץ ( מאז אגב לא נראה לי שהחזקתי מגהץ ) הזכירה לי איך הייתי מגהצת לאבא שלי את החולצות ולאחי את המדים באהבה רבה.

2. 3 הצלקות בפנים ובטבור מנקודות החן שהורדתי, הזכירו לי איך ברחתי מחדר ההתאוששות ,טיילתי בדיזינגוף והתעלמתי מהמבטים ברחוב, בלי לשים לה שהנעליים הכחולות המצחיקות של החדר
ניתוח עוד על הרגלים שלי..

3. הצלקת ברגל השאירה זיכרון מהתקיפה שאני כל כך רוצה לשכוח.

4. הצלקת שבירך השאירה סימן לאהבה שהייתה וכבר לא והזכירה לי כמה אהבה זה כואב.

5. וכמובן הצלקות החדשות מהדייט הפרונטלי שהיה לי עם בלטה, שאומנם משתפרות תודה לאל ולגוף החזק שלי, אבל עדיין לא לשביעות רצוני. אחת בשפה שאני מניחה שתתגמד מאוד וגם זו שבאף, כבר בקושי רואים אותה, אבל זו שמעל הגבה, כבודה במקומה מונח ואני אצטרך לטפל בה במסירות רבה בשביל שהיא תתגמד כמה שיותר. חוץ מזה שצלקת בגבה זה דווקא סקסי.

כשסיימתי לסקור את הצלקות, באופן מפתיע, שוב לא פיתחתי היסטרסיה מהמצב, נהפוך הוא. קיבלתי איזו תחושת גאווה והערכה אליהן ולעצמי, על ההתמודדות עם כל אחת מהחוויות, על השיעור, או במקרה שלי השיעורים ( חנונית שכמוני תמיד אהבה הרבה שיעורים.. ). הצלקות הן סימני הדרך שלי, הן חלק ממני ואני לא שונאת אותן יותר, לא מפחדת שהן יהרסו לי את היופי, כי הן ממש לא. זו ההיסטרסיה שהשתלטה עלי.

לפני כמה ימים הייתי בהופעה מצויינת של עלמה זוהר, אחד מהשירים האופטימים ( ואין לה הרבה.. אבל היא מקסימה בכל זאת ) נקרא "אחרי הנפילה" נגינתו ומילותיו מלוות אותי כבר כמה ימים.
והנה שתי משפטים חשובים מהשיר :

" אחרי הנפילה אחזור אל עצמי, לאסוף מחדש את שברי עולמי , לזכור מה רציתי, להבין מי אני ,לא תהיה דרך קלה אחרי הנפילה.
אחרי הנפילה יבוא שקט גדול, לא יהיה בי עוד פחד אחרי שאפסיד את הכל, אתחיל בקטן בגרגר של חול אבקש מחילה אחרי הנפילה
אחרי הנפילה, אשלם את המחיר על הדברים שהפסדתי ואין מי שיחזיר"

***

לאחרונה אני תוהה אם אוכל שוב לחוות עונג מכאב וחוסר אונים. כל פעם שאני חושבת על זה עוברת בי צמרמורת קרה והגוף מתחיל לכאוב. הוא ספג כל כך הרבה כאב בחצי שנה האחרונה
שאני כבר לא בטוחה, אם אוכל לחוות שוב את ההנאה שבכאב, אם יתעורר בי הרצון שוב. קשה לומר, הימים יגידו לי.