קורץ מבוץ

כוח חיים, עז וחשוק שפתיים, כזה שגורם מיד לגוף להתעורר. לצאת, לראות את החוץ, שתי הציפורים על החוט שמתמידות כל לילה עכשיו יש מתחתן צלחת פלסטיק ללשלשת. כאילו הייתי צריך לדבר על משהו אחר, להפנות את המבט. עשיתי חמישים לחיצות בקלות על הקפיץ הזה של כפות הידיים.
השמלה הזאת. הריח החולף שנעשה הזיה קבועה. רצון שנהיה משאלה, או לא יודע איך להגיד את זה. שקט מתחלף באי שקט, מתחלף בשקט. לחפון את הדבר הנחשק הזה, במיוחד כשהוא חולף לידי כאילו בתמימות.
אלך להשתיק את התשוקה המפעמת בי בטיול ברחוב היפה, השקט, עטור הירק. לים, או לכיוון השני? נראה...

... בסוף זה היה לים. התשוקה לא התמתנה, כצפוי אגב, אבל היה מאוד נעים לתת למים של הים ללחוך לי את הרגליים. היה רגע של מדיטציה, אבל מה שהיה אחר כך היה יותר משמעותי. סיפרתי סיפור. ארוך, עוד לא נגמר, אבל זה הזכיר לי את הסיפורים שהייתי מספר לעצמי בשעות הערות לפני ההליכה לבית ספר. סיפורים מאוד פשוטים, מהלכים של דברים. הרבה כלבים נבחו עליי בדרך. ניסיתי לגשת לכולם, כמעט, להרגיע אותם., זה לא כל כך עבד, כי חלק גדול מהם היה אסור על שרשרת ורחוק.