קורץ מבוץ

גבירה כהה שלי.

הכלוב נטל בעלות על המילה "גבירה" וטען אותה משמעות אחרת מכפי שזה בתודעה שלי. גבירה, תמירה ומאופקת, כמו בחלומות. כמו שאת.
לא כתבתי כאן ולא כתבתי בשום מקום, וזה משום שגם חיי מלאו וגם ניטלה ממני בתוך כך היכולת בגלל המלאות, אבל לא חדלתי להתבונן. היום יום שלנו שהתמזג לגמרי, שביעות הרצון בתוך כך, לא עוורו אותי. אני חושב עלייך, אצילית כל כך, עטופה בעצמך, יחידה, ואז אני חושב עלייך ילדה.
תגידי אשר תגידי, שהפוסט הזה מעמיס עלייך דמות שהיא שלי ולא את. לא אסכים. כל הזמן אני רואה את העוצמה. לפעמים אני פוחד רק שאני עוצר אותך. שחיינו עוצרים אותך. שבתוך כך העולם נחסר כי את יכולה לתת לו משהו ענק. לשמור אותך לעצמי, כמו שאני משתוקק לפעמים, זה אגואיזם בלתי ראוי.
את לא מודעת לפעמים לאצילותך. האצילות, זו מחוללת כאב גדולה. בעיניי זה אחד הכאבים. להיות לחוד, להסתכל ולהחליט, ההחלטה מתוך מחשבה. אין ברירה אחרת. או אם יש ברירה זה כואב שבעתיים. לקחת את הברירה האחרת זה עינוי עצמי.
גבירה שלי יקרה.

לפעמים אני מרגיש שלא ספגתי מספיק ממך. שאני מסתכל עלייך עדיין ומשתאה. שהייתי רוצה להתבונן בך הרבה זמן. לשבת בשקט בצד ולהסתכל על הכול. גם אם אני רוצה לעצום עיניים, להסתכל. לשבת וללמוד את התווים. אני מתאפק לא לחפון אותך בכפותיי. יפה שלי, רק שלא ייפלט לי איזה פרט מזהה, חס ושלום. כבר עכשיו סימנתי טיוטה לבל יתגלה פרט. כתבתי עכשיו:
שתאמרי: "מצאתי בך מנוחה".
די בזה.
מצאתי אותך, ***. הכול אפשר לאבד, אבל
תני לי לשהות לידך זמן מה.

פתאום נהיה לך צבע
אישה. איך
מתחמר לי מכל הדברים דבר.
אני ארכין את הגב ואגיד לך לרכב
ואת רכוב תרכבי. על הרקב.
הרכב ירכב עלייך רחב.

שעות הוגה בו. הוגה רק בגב.

אישה אני קורא לך, רואה לכיוון
והצבע שלך מתעבה ומרצין ונפתח

והרי מלכתחילה היית עם הצבע שלך

שעכשיו מכרסם את קצותיי כמו דגים קטנטנים.
אישה ועצום והצבע סוגר עפעפיים
נינוח פתאום, בגינת סחלבים מתרווח,
רואה מה שרואה (סוד) (מה שזה)
בשוליים זהוב,
בתווך ורוד ולבן

אני מדמיין אותה לבושה בשמלה ההיא, פותחת לי את הדלת יחפה, והולכת אל הספה, אבל במקום להתיישב היא כורעת ומשעינה את פלג הגוף העליון על הספה, כשהתחת פונה אליי. אני מבחין שאין תחתונים על הישבן המשגע שלה, הלבן והקטיפתי. "זאת קבלת פנים"? אני שואל אותה בהקנטה, תוך כדי שאני מתיישב לצידה, כאילו מתעלם מהמחווה המגרה. היא מסתכלת אליי במבט משתאה ואני מסמן לעבר מפתח מכנסיי.

היא פותחת את החגורה, הכפתור והרוסן של הג'ינס ושולפת את הזין שלי. אני מתכופף לשלשל את המכנסיים, ותוך כדי מפשיל את השמלה עד מתניה. אני מלטף את שני הפלחים ואז שולח יד אל החריץ, מעביר אותה לכל האורך לחוש את רטיבותה, מתעכב רגע על הדגדגן ואז מחזיר את היד עד שהאצבע נעצרת על פי הטבעת. אני מגשש וחש בהתכווצות האינסטנקטיבית של החור הוורדרד. האצבע הלחה שלי מתחילה להפגין תובענות, אני מחדיר פרק ומלכסן מבט לפניה. עיניה עצומות, לשונה מגיחה קצרות מבין שפתיה, היא נאנחת אנחה קלה ואני נועץ עוד פרק של האצבע, החבוקה בתוך התעלה הצרה. "רוצה את הזין שלי בפנים"? אני שואל אותה. היא מהנהנת.

"רגע, ואפילו מים קרים לא תציעי לי קודם"?
כשהיא מרימה את פלג גופה העליון מהספה, אני קם ותופס בשערה, ומחדיר את הזין שלי לפיה. "בואי נלך למקרר", אני אומר, תוך כדי שאני מהדק את ראשה אליי. זו תהיה הליכה ממושכת. אני צועד צעד אחד אחורה, והיא מקדמת ברך ועוד ברך. בשלב זה אני רוכן קדימה ומחלץ את שדיה מהשמלה. בכל יד אני תופס פטמה בין האגודל לאצבע ומהדק בחוזקה. כשהיא נרתעת אני תופס שוב בראשה ומחדיר את הזין לפיה. אחר כך עוד צעד ושוב כמה הדיפות חלציים לתוך הגרון ואז אני שולף אותו ומעביר על פניה, על מצחה, עיניה, מחכך את האשכים על השפתיים שלה, פותח את פיה ותוך כדי אחיזה בלחיים מעביר את לשונה עליי בלקיקות גדולות.

אמנם הבטחתי "רק ארוס", אבל קשה לי לעצור בעצמי. בשלב מסוים אני שולף את עצמי מפיה ורוכן לנשק אותה. נשיקה תובענית שמתלווה במעיכה של אחד משדיה, אבל נשיקת תאווה גדולה. כשאנחנו מגיעים סוף סוף למקרר, אני כורע מאחוריה, מבליט את עכוזה וחודר לערוותה הנוטפת. אני כורך את שערה מסביב לידי וננעץ פנימה. כן, אולי היום קצת יותר ארוס, אני אומר לעצמי, אולי קצת פחות רוך, ובתוך כך אני מנחית חבטה נדיבה על פלח העכוז השמאלי. אני שומע את אנחת הכאב ומרגיש איך האגן שלה נלחץ עליי בעוצמה. אני שולח את יד ימין מעבר לירך אל הערווה שלה ומחכך את הדגדגן.

בשלב זה אני גדוש זרע להתפקע, אבל נחוש למשוך את ההנאה. אני עוצר רגע שוב לסקור בעיניים את הגב האצילי, החתולי, מחייך למראה טביעת היד על התחת ואומר: "סימטריה" ואז מנחית צליפת יד על הפלח השני. מצחיק איך החיבה והאכזריות משמשים אצלי בערבוביה. "חבל שאין אטבים זמינים כשצריך", אני אומר.

ההתאפקות קשה, אז אני הופך אותה על הגב, מניף את רגליה באוויר וחודר אליה מקדימה, כשרגליה נחות על כתפיי. אני אוחז בקרסוליה ובתנוחה הזאת עוצר לרגע ונפנה לסקור את מה שלפניי. הזין שלי חבוק בתוך קרומי הערווה שלה, וכשאני נסוג מעט הם נמשכים החוצה, ורודים כהים ומתוחים, כך עם כל תנועת נעיצה, כאילו נשימה ונשיפה. שיפולי התחת שלה מזכירים לי את כוונתי הראשונית, עגלגלים, וכשאני מסתכל בהם שפתיי מתכווצות ואני הודף חזק יותר, כאילו תשוקה ויצר זר בעוצמתו אוחזים בי. אני מקפל את הרגליים המונפות ושם את שתי הכפות משני צידי הזין, אוחז באצבעות שלה וחודר וממשיך להסתכל בבטן היפה עם הטבור הקטן, ובשדיים המחוצפים עם הפטמות כמו אבנים קטנות, זקורות תמיד.

עכשיו אני גוהר עליה, היד מועכת את השדיים, משחקת בפטמות, סוטרת להן ומלטפת לסירוגין. כשהפה שלי ננעל על פטמתה, ידי נשלחת לפיה, אני מכניס שלוש אצבעות, משחק בלשון, מושך את הלחיים ואז מחדיר עוד אצבע. ידי השנייה על ראשה, חופנת את שערה, מפתלת, מושכת. שוב שפתי על פיה, יונקות את השפתיים ברעב.

"אני כל כך אוהב לזיין אותך"... הרמתי את ראשי מראשה ואני אומר לה כשידי מהדקת את ראשה לרצפה ועצם הערווה שלה לחוצה הדוקות לשלי. "אני אוהב לזיין אותך כי יש לך כוס מדהים והדוק ואת מטריפה אותי", ובאמת כאחוז טירוף אני שוב מהדק את האצבעות על פטמתה וסוטר לשד. "אבל... אני... רוצה..." תוך כדי הדיפות... "לגמור לך בתחת". ואני שולף את עצמי מתוכה ומניח לה לקום. כשהיא עומדת, אני תופס בשולי השמלה ומפשיט אותה בבת אחת. אחר כך אני מוביל אותה למיטה ומשכיב אותה כך שרגליה על הרצפה, בפישוק רחב.

"תחככי את עצמך", אני אומר לה. "אני אעשה כאן עבודת ריכוך". התנועות שלה מהפנטות אותי ומתוך ערפילית הזיה מתגנבת לי עוד חבטה על העכוז, חזקה מקודמותיה. ביד אחת אני שוב מחזיק בשערה, מושך את ראשה אחורה ומחדיר את האמה הישר לפי הטבעת המכווץ. אני מתחיל לזיין את החור באצבע, פנימה והחוצה, מוקסם. בעזרת הברך אני מפשק את רגליה למקסימום, נעמד כשהעטרה נוגעת בפי הטבעת ומפריד את הפלחים ככל שאני יכול.

את הזין אני מחדיר לאט, מרגיש את רטט ההתכווצויות שלה, מכניע מעט מעט את ההתנגדות. כשכולי בפנים אני מניח לה להרגיש את הפעימות ואז מתחיל לנוע. הקושי לא להתפוצץ מיד אדיר. אני מהדק את כף ידה על הערווה שלה, מתלבט רגע אם להוסיף אדמומיות לישבן. ארוס מרים את ידי ומנחית אותה שוב על הפלח. "אני מזיין אותך בתחת", אני שומע את עצמי אומר, "וזאת פעם ראשונה, וזה אדיר, ואני אעשה את זה עוד פעמים, כי יש לך... תחת... מדהים שזה פשע לא לתקוע" ואז אני מרחיב שוב ככל שאני יכול, אצבעותיי ננעצות בבשר ואני אומר את שמה בהדיפות האורגזמה.

אני אוהב לנשק אותה אחרי מעשה. אני יכול רק לשער את חלקה במהלך, ונדמה לי שגם הפעם זה יהיה ניתן, כמו אחרי שגמרתי בפיה והיא קרבה אליי את השפתיים. אהבתי מאוד לנשק אותה אז. אבל זה כבר היה, והמעשה שלמעלה, הוא עוד לא היה. ונישוק השפתיים יכול להיות סיום ראוי, ואולי יותר מכך, סיום של התעלות.

"כתוב לבלוג" אומר הכפתור. אני, יש לי מעט לומר. יקירה, אני חושב ונשאר במקום. אני לא מתכוון להתנצל. רק כמו איש עם שתי זרועות עייפות לציין עובדה.

אין לי מושג מה יהיה התוכן של הפוסט הזה. אני רק יודע את פרוש הכותרת שלו. אני יודע שאני נמצא שם. קצת חושש, מאוד מעורר ומגורה, אבל ברור לי שזה לא מעט. פתח. "אוברטורה", כמו באופרה, סליחה על האסוציאציה. יותר קרוב מהסף. גם הפוסט הזה, כנראה לשם כך הוא נועד. לתאר את המהלך מבחוץ פנימה. לשמש הקדמה. להיות חלק מהבקעת הדרך, חלק מהכניסה, חלק מהקבלה. או הסירוב. באיזה אופן זה יהיה? בתוך הגוף, ללא חולצה, גל חום שוב שוטף אותי, לפעמים באגרוף קפוץ, לפעמים נינוח, לפעמים קודר, אבל כרגע, שקט. רק פתח ומשאלה.

שכבות של חיבה מונחות אחת על גבי השנייה. אני אוהב שזה כך, שכבה על גבי שכבה. רוצה שהיא תרגיש חופשיה, מוזנת אבל לא עד שובע מוגזם, נינוחה וגם מגורה.
אני מקבל ממנה המון. אני לא מרגיש חסר. לא הייתי משנה בה תו, זה ברור לי לגמרי, זו ההתבוננות שלי בה. אני רוצה שמול המבט שלי וגם בלי המבט שלי היא תהיה היא. נחשקת או יומיומית, מתוחה ורגועה, מרוחקת או קרובה, רק היא, כמו שהיא, בלי העמדת פנים, בלי תוספות. יכולה להתקיים במרחב המשותף, וגם במרחב הפרטי שלה בלי שהשיתוף יגרע ממנו משהו.
וזה מה שבאמת חשוב לי. אם בא לי לעוט לפעמים, לקחת נתח גדול יותר מכפי שמוצע לי, זו גחמה רגעית. היא מתאפסת נוכח מה שבאמת חשוב לי בכל העניין. זה לא חשוב לי רק כהתחשבות, אלא גם, הרבה יותר, כנדבך, כמשהו שאני צריך לדעת - שאפשר להיות נינוחים ושלמים.

מדי פעם צפה בדעת איזו אפיזודה אירוטית אפשרית איתה, שגורמת למבט שלי להתערפל. זו לא סתם ארוטיקה. זו התרגשות אמיתית של חידוש, של חוויה, של משהו שכל כך תואם למשאלות שלי. מקום לקחת עונג, לתת בו את מה שאני, אפשרות להתבונן בדקדקנות ולהיראות. התערובת של המחשבות עליה, על גופה, על מה שהיא אומרת, על מה שאני רוצה שנעשה יוצרת גודש שנעים להרגיש. אני אוהב את האיטיות בה הוא נבנה. אני אוהב את פניה, את שפתיה, את תוך פיה. אוהב להיות שם, נמצץ בטוטאליות שלא הכרתי.
אוהב כל כך להיות סמוך לירך המשי שלה, בלשון מושטת לעבר ערוותה, לנשום אותה עמוק. לראות את קימור הבטן הקל שלה, את גופה משם. לשלוח משם יד לשדיים שלה. להביט בפניה כשהאצבעות שלי בתוכה.
קודם שמתי לב שחלפה על פניי ההבעה הזאת שהיא אהבה, כמו כשמתרכזים במשהו, קפיצת שפתיים. זה היה כשחשבתי עליה יושבת על הספה בשדיים חשופים, ואני ניגש אליה, ואוחז בפטמות בין האגודל לאצבע, מגרה, מושך בתובענות, מלטף. דברים קטנים כאלה, כמו להניח את היד על הבטן שלה, להרגיש את החום, להרגיש את שתי הידיים שלה מחזיקות את היד שלי במקום. ממש דברים קטנים.

יכול להיות שלמרות שאני נחשב לבעל יכולת רגשית ויכולת מילולית נלווית, אני מסתיר הרבה. יכול להיות שאני בעיקר משחק על בטוח, שאני לא אומר את מה שאני רוצה. ששנים של למידה שמה שיש לי להגיד לא מפיץ שום אור, לא מתקבל בשום מקום, לא מחייה דבר הפכו אותי לכל כך שקול שאני בורר את מילותי עד שלא נשאר בכלי דבר שיכול לעבור ולהזין. ויכול להיות שמשום כך האלכוהול, כדי לרוקן את הכלי לעתים בלי לברור. ואז, הרבה פעמים, מה שיוצא הוא הצורך ולא התוכן. אז רגע לפני שאני מטשטש את עצמי אני רוצה להגיד כמה דברים באופן צלול:
אני חושב שקיבלתי בשוויון נפש גדול מדי את האמירה שזו פעם ראשונה שהיא הייתה ככה, וכששאלתי מה, אני חושב שהיא אמרה שזה היה נינוח. אם אני נזכר, היא עשנה סיגריה באמצע, בלי לחשוב על אם זה ראוי או טוב, ואני חושב שזה טוב. מאוד טוב. וכשהגב שלה התקשת, והנשימה התקצרה קצת והיא אמרה שיש לה דמעות בעיניים, ידעתי שאני לא יכול להגיד לה, "בואי אליי", אבל זה מה שהתנגן לי. והיה לי כל כך נעים.

אני רוצה מאוד שיהיה בינינו מין. כזה שיספק, שיממש משאלות ויהיה גם קרוב וגם מסעיר. היא מושכת אותי כל כך. היא כל כך יפה בעיניי. אני רואה את הדברים שצריך לגשר עליהם. את התערובת של מה שבא מתוכי ומתוכה והאופן שהדברים האלה נפגשים ומה שהם מייצרים. רוצה שזה לא ייאש.

אוהב לראות אותה ואת מה שהיא בפשטות. רוצה שהיא תרגיש מושכת בלי שהיא תצטרך לוותר על שום דבר בשביל זה, רק בגלל עצמה. רוצה שהיא תראה גם שזו התשוקה שלי, שהיא אליה, ממוקדת בה, בצדפתה, בעגבותיה, בגופה, בה. שהתשוקה הזאת באה ממני, זורמת ממני, לוקחת לעצמה את מה שהיא משתוקקת לו.

כוח חיים, עז וחשוק שפתיים, כזה שגורם מיד לגוף להתעורר. לצאת, לראות את החוץ, שתי הציפורים על החוט שמתמידות כל לילה עכשיו יש מתחתן צלחת פלסטיק ללשלשת. כאילו הייתי צריך לדבר על משהו אחר, להפנות את המבט. עשיתי חמישים לחיצות בקלות על הקפיץ הזה של כפות הידיים.
השמלה הזאת. הריח החולף שנעשה הזיה קבועה. רצון שנהיה משאלה, או לא יודע איך להגיד את זה. שקט מתחלף באי שקט, מתחלף בשקט. לחפון את הדבר הנחשק הזה, במיוחד כשהוא חולף לידי כאילו בתמימות.
אלך להשתיק את התשוקה המפעמת בי בטיול ברחוב היפה, השקט, עטור הירק. לים, או לכיוון השני? נראה...

... בסוף זה היה לים. התשוקה לא התמתנה, כצפוי אגב, אבל היה מאוד נעים לתת למים של הים ללחוך לי את הרגליים. היה רגע של מדיטציה, אבל מה שהיה אחר כך היה יותר משמעותי. סיפרתי סיפור. ארוך, עוד לא נגמר, אבל זה הזכיר לי את הסיפורים שהייתי מספר לעצמי בשעות הערות לפני ההליכה לבית ספר. סיפורים מאוד פשוטים, מהלכים של דברים. הרבה כלבים נבחו עליי בדרך. ניסיתי לגשת לכולם, כמעט, להרגיע אותם., זה לא כל כך עבד, כי חלק גדול מהם היה אסור על שרשרת ורחוק.